הנביא מביע תמיהה על עקשנותם של אנשי העיר, אשר סטו מדרך הישר ומסרבים לחזור בהם. התוכחה מתמקדת באופי המרדני של העם, שאינו בבחינת מעידה חולפת אלא התנהגות שורשית, מתמשכת ומלאת צביעות.
בביאור הצירוף הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם, מציינים הפרשנים כי חסרה כאן מילת סמיכות, ויש להבין את הכתוב כאילו נאמר "העם הזה, עם ירושלים" [רד"ק, מצודת דוד].
המילים שׁוֹבְבָה ו-מְשֻׁבָה מתפרשות בקרב רוב הפרשנים כלשון מרד, סטייה מדרך הישר והליכה שרירותית אחר נטיות הלב. המילה נִצַּחַת נגזרת מהמילה "נצח", ומשמעותה שהמרד והסטייה הם תמידיים ועולמיים.
קושי דקדוקי בפסוק עולה מן השימוש בפועל בלשון נקבה (שׁוֹבְבָה) עבור העם שהוא בלשון זכר. הרד"ק מסביר כי הפועל מתייחס ל"כנסת ישראל" שהיא בלשון נקבה. לעומתו, המלבי"ם מציע קו מחשבה שונה וייחודי: לשיטתו, המילה שׁוֹבְבָה היא פועל פעיל המתייחס לירושלים עצמה. ירושלים היא זו ש"משובבת" את העם, כלומר מפיצה מתוכה חנופה אל שאר האנשים, וגורמת להם לחזור אל ה׳ בתשובה של רמאות. משום כך הפועל הוא בלשון נקבה, כי ירושלים היא מבצעת הפעולה, והעם הוא רק המקבל שלה.
חלקו השני של הפסוק, הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִת מֵאֲנוּ לָשׁוּב, מתאר את האחיזה החזקה של העם במרמה ובשקר. בעוד שרוב הפרשנים מסבירים כי העם פשוט אוחז בעורמה, יש המפרשים כי ה"תרמית" שאליה הם נקשרים היא העבודה הזרה [ביאור שטיינזלץ]. העם אוחז בשקר לעולמים ואינו מעלה בדעתו לחזור בתשובה, מתוך תחושה מוטעית ועיקשת שכאילו התשובה כלל אינה יכולה להועיל להם [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].