הפער הכואב בין הציפייה האנושית לשלווה לבין המציאות הקשה עומד במרכזו של פסוק זה, המבטא שבר ותקווה שנכזבה.
המילה קַוֵּה מופיעה כאן בצורת מקור, ומשמעותה היא עצם פעולת התקווה או הציפייה הראויה [רד"ק, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי הפסוק מתאר מצב שבו העם מצפה לישועה ולשלום מפני האויב, אך הטוב המיוחל אינו מגיע. במקום זאת, הם מייחלים לְעֵת מַרְפֵּה. מילה זו, הכתובה באות ה' במקום באות א', מתפרשת לרוב כזמן של רפואה והחלמה ממכאוב הצרות [מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם], או לחלופין כזמן של הרפייה ומנוחה [ביאור שטיינזלץ]. אולם, תחת ההחלמה המצופה מתרחשת בְעָתָה, שהיא חרדה, אימה ורעד מצרות גדולות ופתאומיות [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
לצד ההבנה של הפסוק כתיאור של אכזבה מהמצב, ישנה גם קריאה רוחנית ומוסרית. הציפייה לרפואה היא למעשה ציפייה לסליחת עוונות, אך בפועל מגיעה הפורענות על אותם החטאים [רד"ק].
גישה ייחודית מציגה את הפסוק כדיאלוג טרגי בין העם לנביא. בחלקו הראשון של הפסוק העם טוען ושואל, הלא ראוי קַוֵּה לְשָׁלוֹם, ומדוע וְאֵין טוֹב? על כך משיב הנביא בחלקו השני של הפסוק, כי אכן היה ראוי לקוות לְעֵת מַרְפֵּה, שבה החולים בנפשם יעסקו ברפואה רוחנית ובתשובה. אך מכיוון שהעם ממשיך לדבוק ברעתו ואינו שב בתשובה, התוצאה הבלתי נמנעת היא וְהִנֵּה בְעָתָה [מלבי"ם].