נבואת החורבן מציגה אסון כה מוחלט, עד שפגיעתו אינה נעצרת בחיים בלבד, אלא חודרת גם אל שלוות הקבר של המתים. מדובר במציאות שבה לא זו בלבד שההרוגים החדשים לא יזכו לקבורה, אלא שאפילו עצמותיהם של אלו שכבר נפטרו ונקברו בעבר, יוצאו ממקומן [מלבי"ם].
המילה יוֹצִיאוּ נכתבת במסורת עם האות ו' (ויוציאו) אך נקראת בלעדיה [מנחת שי]. משמעות הדבר היא שהעצמות לא יצאו מעצמן, אלא שאויבים זרים יוציאו אותן בכוח [רד"ק]. הפרשנים מציגים גישות שונות באשר למניע שמאחורי הוצאת העצמות. יש המסבירים כי בשל ההרס העצום והכאוס שישרור, פשוט לא יתחשבו בקברים ישנים והעצמות יושלכו החוצה [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפעולה מכוונת של האויבים שנועדה לבזות את המתים, ומהווה עונש מאת ה' הממשיך גם לאחר המוות. העצמות יוצאו ויופצו באירוניה תחת השמש והירח שאותם עבדו בחייהם, כך שהמתים משכבר הימים יושוו לאלו שנהרגו באותה עת, ושניהם כאחד יהפכו לזבל על פני האדמה ללא קבורה [אברבנאל, צאינה וראינה].
הנביא מפרט שדרה שלמה של הנהגה שעצמותיה יוצאו: מַלְכֵי־יְהוּדָה, שָׂרָיו, הַכֹּהֲנִים, וכן הַנְּבִיאִים, ולבסוף גם יוֹשְׁבֵי־יְרוּשָׁלָם שהם שאר העם [מצודת דוד]. באשר לזהות המנהיגים, יש המפרשים כי מדובר במנהיגים חוטאים במובהק, כגון כוהני עבודה זרה ונביאי שקר [מצודת דוד]. לעומת זאת, קיימת דעה כי המלכים, השרים והכוהנים נענשים בשל אחריותם הציבורית; אפילו אם היו צדיקים באופן אישי, הם נושאים בעונש משום שלא הוכיחו את העם על חטאיו [חומת אנך].
מבחינה היסטורית, אף על פי שספר מלכים אינו מתעד במפורש את הוצאת העצמות בידי הכשדים במהלך חורבן ירושלים, עצם העובדה שהנביא ניבא זאת מעידה כי הדבר אכן התרחש בפועל [רד"ק].