תארו לעצמכם מקום שתמיד אמור להיות שקט ומכובד, מקום שבו שומרים על מנוחתם של אלו שכבר אינם איתנו. בדרך כלל, כולם יודעים שצריך לכבד את המקום הזה ולא להפריע. אבל מה קורה כשהאויב כל כך אכזר, עד שהוא לא מכבד אפילו את השקט הזה?
הנביא ירמיהו מתאר אסון גדול וקשה מאוד שיקרה בעתיד. האויבים שיגיעו לא יפגעו רק באנשים שחיים, אלא יוֹצִיאוּ את העצמות של האנשים שכבר נפטרו ונקברו מזמן. האויבים לא יעשו זאת בטעות, אלא בכוונה ובכוח, כדי לפגוע בכבודם של המתים ולא לתת להם לנוח. הנביא מספר בדיוק במי מדובר, ומתחיל במנהיגים החשובים ביותר: מַלְכֵי־יְהוּדָה, שָׂרָיו, הַכֹּהֲנִים וגם הַנְּבִיאִים. למה דווקא הם מוזכרים ראשונים? מפני שהם היו אמורים להנהיג את העם בדרך טובה. במקום זה, הם חטאו בעצמם או שראו את העם עושה דברים רעים ולא העירו לו. בגלל שהם לא לקחו אחריות על התפקיד שלהם, הם מקבלים עונש מאת ה'.
לבסוף מוזכרים גם יוֹשְׁבֵי־יְרוּשָׁלָם, שהם שאר האנשים בעם. העונש העצוב שלהם הוא שיישארו בחוץ, תחת השמש והירח שאליהם הם התפללו במקום להתפלל אל ה'. למרות שזה אירוע מאוד קשה, אנחנו יודעים שברגע שהנביא הבטיח שזה יקרה, הדבר אכן התרחש באמת כשהאויבים החריבו את ירושלים.