העונש הכבד הניתך על העם נובע מהשחתה מוסרית ודתית עמוקה, שהכתה שורשים בכל שדרות החברה, מהאזרח הפשוט ועד לצמרת ההנהגה. בשל חטאים אלו נאמר אֶתֵּן אֶת־נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים, כלומר הן יימסרו לידי עם זר [מצודת דוד]. בדומה לכך, שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים, האדמות יועברו לכל מי שיחפוץ לקחתן [מצודת דוד], או לאלו שישתלטו עליהן בזמן הגלות וינהגו בהן כאילו היו היורשים החוקיים [רד"ק]. העברת הרכוש והנשים מתאפשרת משום שהבעלים המקוריים עתידים למות [ביאור שטיינזלץ].
הסיבה לחורבן היא כִּי מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע. רוב הפרשנים מסכימים כי החברה כולה נגועה בגזל ובשוד של הון, כאשר רדיפת הבצע והכסף עומדת בראש מעייניהם של כולם. ההשחתה אינה פוסחת על ההנהגה, ומִנָּבִיא וְעַד־כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר. הצמרת הדתית כולה פועלת במרמה [ביאור שטיינזלץ], כאשר הכוונה המדויקת היא לנביאי שקר ולכוהנים העובדים לאליל הבעל [מצודת דוד].
חומרת מצבם של העם נובעת מכפירתם המוחלטת. אילו חטאו רק מתוך תאווה יצרית, היו יכולים להירפא בעזרת מוסר הנביאים ותוכחת התורה. אך מכיוון שהם מאסו בתורה וכופרים בנבואה, אין להם כל תקנה. הם אינם מודעים לחולי הרוחני שלהם, מדמים בנפשם שהם בריאים לחלוטין, ולכן אינם חשים כל בושה על מעשיהם [מלבי"ם]. יתרה מכך, תוכן דברים זה כבר נאמר מוקדם יותר בספר ירמיהו, והוא חוזר כאן שוב בשינויים לשוניים ודקדוקיים קלים בלבד, ככפל עניין המדגיש את חומרת התוכחה [רד"ק, מלבי"ם].