זעקה של כאב והזדהות עמוקה בוקעת מילים אלו, המבטאות צער תהומי על אסון כבד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדובר כאן הוא הנביא עצמו, המעיד על כך שלבו נשבר בקרבו לנוכח הצרות הגדולות והפורענויות העתידות לבוא על עם ישראל [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה]. עם זאת, ישנה גישה שונה המזהה את הדוברת כירושלים עצמה, המקוננת על חורבנה [רד"ק בשם תרגום יונתן].
הדובר מעיד עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי, כלומר, השבר של העם הפך לשבר האישי שלו. בעקבות זאת הוא מוסיף קָדַרְתִּי. הפרשנים מסכימים כי מילה זו מבטאת שחרות, אפלה וקדרות. הכוונה היא למצב בו תוארו של האדם משחיר ופניו משנות את צבען מרוב צער ויגון [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
רובד נוסף וייחודי להבנת הקשר בין השבר לקדרות נשען על עולם ההלכה. בדיני טריפות של בעלי חיים, אם נמצא שבר באיברים הפנימיים, הסימן לכך שהשבר התרחש עוד בחיי הבהמה (מה שהופך אותה לטריפה) הוא שהבשר סביב המכה השחיר. לאור זאת, הנביא מכריז כי נשבר, וכדי להדגיש שלא מדובר בשבר קל אלא בפגיעה אנושה ומהותית, הוא מוסיף שגם קדר והשחיר, כעדות לחומרת המכה [חומת אנך].
ההלם לנוכח האסון מגיע לשיאו במילים שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי. התיבה שַׁמָּה מתפרשת כתמהון, בלבול, ריקנות ושממון [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. תחושת ההשתוממות וההלם הזו אינה חולפת, אלא הֶחֱזִקָתְנִי, לשון של אחיזה ותפיסה, כלומר ההלם והבלבול אחזו בדובר בחוזקה ולא הרפו ממנו [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].