הנביא מעמת את העם עם הפער העמוק שבין הצהרותיהם לבין מציאות חייהם הרוחנית. על אף גאוותם בהחזקת התורה ובחכמתם, התנהגותם ותפיסת עולמם מרוקנות מתוכן את ערכה של התורה הכתובה והופכות את כתיבתה לחסרת משמעות.
תחילת דברי הנביא תמהה איכה, כלומר איך [מצודת ציון], יכולים בני העם להתהדר בכך שהם חכמים ושתורת ה' נמצאת ברשותם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם התפאר בהחזקת ספרי התורה הכתובים ובחכמות חיצוניות, אך בפועל לא קיים את הכתוב בהם. מנגד, יש המזהים בדברי העם כפירה מהותית יותר: טענה כי התורה והמצוות מבוססות על שכל אנושי והיגיון טבעי בלבד, תוך דחיית עצם הרעיון של נבואה ותורה מן השמים [מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, העם האמין כי העיקר הוא הבנת התכלית הרעיונית של המצוות, ולכן ברגע שהאדם משיג את הרעיון בשכלו, אין לו כל צורך בקיום המעשי והפיזי של המצווה [חומת אנך].
לאור פערים אלו, הנביא קובע כי העט – הקולמוס [מצודת ציון] – פעל לשקר, כלומר לחינם [רד"ק, מצודת ציון]. מאחר שהעם אינו מקיים את התורה הלכה למעשה, הרי שיצירת הקולמוס ועבודתם של הסופרים – מונח המציין במיוחד כותבים בספרים, להבדיל מכותבים על חומרים אחרים כאבנים או לוחות [מלבי"ם באור המילות] – נעשו לשווא וללא כל תועלת [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מזווית אחרת, המילה שקר אינה מתארת רק פעולה שנעשתה לחינם, אלא את יחסו של העם עצמו כלפי התורה. מתוך תפיסתם כי התורה היא שכלית ואין צורך במעשה או בהתגלות אלוהית, הם למעשה מתייחסים אל ספרי התורה, אל הציוויים המעשיים שבהם ואל הנביאים שכתבו אותם כאל שקר וכזב [מלבי"ם, חומת אנך]. גישה נוספת קושרת את השקר להנהגת העם, ומסבירה כי עט שקר סופרים מכוון לנביאי השקר עצמם, אשר סיפקו לעם חכמה שקרית ורפואת שווא [רש"י].