החורבן הצפוי עתיד לשתק לחלוטין את שגרת החיים, ולהחריש את הקולות הטבעיים המאפיינים חברה אנושית חיה ופועמת. הפרשנים מסכימים כי ה׳ יביא הרס מוחלט על ערי יהודה וישראל, עד שלא יישאר בהן איש וקולות השמחה והחיים יידמו לחלוטין.
המילה וְהִשְׁבַּתִּי משמעותה ביטול והפסקה [מצודת ציון], והמילה לְחׇרְבָּה פירושה חורבן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. באשר למילה וּמֵחֻצוֹת, יש לציין כי ברוב כתבי היד המדויקים האות חי"ת מנוקדת בקובוץ [מנחת שי].
בעוד שפשט הכתוב מתאר את היעלמותם של קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, מציגים הפרשנים שתי זוויות שונות להעמקת התמונה המצטיירת מן הפסוק. מחד גיסא, היעדר השמחה אינו מותיר אחריו חלל ריק, אלא מוחלף בקולות אחרים; במקום קולות החתנים והכלות, יישמעו בארץ קולות של יללה, בכי וצעקה [רד"ק].
מאידך גיסא, מודגשת חומרת החורבן דווקא מתוך ניגוד לטבע האנושי שלאחר מלחמות. בדרך כלל, לאחר מלחמות גדולות והרג רב, מתרבים הזיווגים בין האלמנים והאלמנות ששרדו, מתוך רצון להקים משפחות מחדש וליישב את הארץ החרבה. לכן, באופן טבעי היה מצופה שדווקא לאחר האסון יישמע קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה. אולם, הנבואה מדגישה כי במקרה זה החורבן יהיה כה מוחלט, עד שאפילו תהליך השיקום הטבעי הזה לא יתרחש, והארץ תיוותר בשממונה [מלבי"ם].