הנביא מוכיח את העם על ביטחונם העיוור והמוטעה. על דברי השקר מתייחס לביטחון השווא של העם בבית המקדש. העם מחזיק באמונה מוטעית ולפיה ההיכל פועל כמעין קסם המבטיח להם קיום, הגנה וכפרה על כל חטא. אולם לאמיתו של דבר, משמעותו של היכל ה' קיימת אך ורק כאשר הוא משמש משכן לרצון ה', וכאשר בני האדם פועלים בהתאם לרצון זה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
המילה לבלתי משמעותה "לא", והמילה הועיל נגזרת מלשון תועלת. הפרשנים מסכימים כי מדובר בביטחון שווא שאינו מביא לתוצאות, כפי שהעם עצמו יכול לראות בבירור.
בהקשר לחוסר התועלת מציג המלבי"ם נקודת מבט נוספת המדגישה את האבסורד שבמעשי העם: לעיתים אדם בוחר להישען על שקר או לעבור עבירה משום שצומח לו מכך רווח מעשי כלשהו, כגון רווח כספי. אולם במקרה זה, העם בוטח בדבר שהוא גם שקרי מיסודו וגם אינו מביא לו שום תועלת או רווח [מלבי"ם].