תוכחת הנביא מציגה לעג חריף כלפי תפיסתם הצבועה של העם את עבודת המקדש, ומנפצת את האשליה כי טקסים דתיים יכולים להוות תחליף להתנהגות מוסרית ולחזרה אמיתית בתשובה. ה׳ פונה אל העם בקריאה צינית, המעמתת אותם עם חוסר התוחלת שבמעשיהם.
הפרשנים מסבירים את המונחים המרכזיים בפסוק כדי לעמוד על עומק התוכחה: עֹלוֹתֵיכֶם הם הקרבנות שאמורים להישרף כליל על המזבח לשם שמים, מבלי שאיש יאכל מהם. לעומתם, זִבְחֵיכֶם הם זבחי השלמים, שאת רוב בשרם אוכלים הבעלים שמביאים אותם כחלק מסעודה עממית. המילה סְפוּ מוסברת בקרב רוב המפרשים מלשון הוספה [מצודת ציון, שטיינזלץ]. לחלופין, יש המפרשים מילה זו מלשון כליה והשבתה, כלומר קריאה לחדול ולהפסיק כליל את הבאת הקרבנות [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שה׳ מציע לעם בלעג לקחת את העולות הקדושות, שהם חושבים בטעות שעולות לרצון לפניו, לצרף אותן לחגיגות הבשר של זבחי השלמים שלהם ולאכול את הכל יחד. המסר הוא שמאחר שהקרבנות ממילא אינם מקובלים ואינם רצויים לפניו, אין טעם להפסיד ולשרוף את הבשר לחינם, ועדיף שיאכלו אותו בעצמם למילוי כרסם [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל, שטיינזלץ]. קריאה זו אינה ציווי ממשי, אלא ביטוי של ייאוש מצד ה׳, כאומר: עשו מה שתעשו, הדבר ממילא לא יועיל לכם [רד"ק].
נקודה מרתקת שעולה מן המקורות היא היעדרם המוחלט של קרבנות החטאת והאשם מן הפסוק. הכתוב מזכיר רק את העולות והשלמים, המייצגים את שתי הקצוות של קדושת הקרבנות – הגבוהה ביותר והנמוכה ביותר [אברבנאל]. הסיבה לכך היא שהעם חטא במזיד, סירב להודות בחטאיו וטען "לא חטאנו". מאחר שקרבנות מכפרים אך ורק כאשר הם מלווים בווידוי, הכנעה וחזרה בתשובה, העם כלל לא הביא קרבנות חטאת. תחת זאת, הם הביאו עולות ושלמים רק כדי להראות כלפי חוץ שהם עובדים את ה׳, בעודם נהנים מאכילת הבשר. יתרה מכך, קרבן העולה נועד לכפר על הרהורי הלב, אך מכיוון שהעם סירב להתוודות על מעשיו הרעים, קל וחומר שלא הייתה בהם שום הכנעה על מחשבותיהם. משום כך, העולות היו חסרות כל ערך ומשמעות [רד"ק, חומת אנך].
ביסוד הדברים עומדת ההבנה כי מטרתו המקורית של ה׳ ביציאת מצרים לא הייתה ציווי על קרבנות, אלא דרישה לשמוע בקולו, ללכת בדרכיו ולקבל את התורה [צאינה וראינה, חומת אנך]. למעשה, הציוויים הראשונים שניתנו לישראל עסקו באמונה ובמשפטים, ולא בעבודת המזבח. מערכת הקרבנות ניתנה לעם רק בשלב מאוחר יותר, בעקבות חטא העגל, כמעין תרופה ורפואה רוחנית לשרירות לבם הרע. לכן, כאשר העם ממשיך לדבוק במעשיו הרעים ומרוקן את הקרבנות מייעודם המקורי – התשובה והכנעת הלב – הרי שהם מאבדים את תכליתם לחלוטין [אברבנאל].