משבר רוחני חמור פקד את ממלכת יהודה, והגיע לשיאו בחילול המקום המקודש ביותר. ה' מציג את כפיות הטובה והעזות של העם, אשר לא הסתפקו בחטאים מחוץ למקדש, אלא החדירו את הטומאה אל תוך בית ה' עצמו.
המילה שִׁקּוּצֵיהֶם נגזרת מהמילים שקץ ותועבה, והיא מתארת את אלילי העבודה הזרה המתועבים [מצודת ציון, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי החטא המרכזי כאן הוא עצם הכנסת הפסלים לתוך בית המקדש, המקום שעליו נקרא שמו של ה'. במקום לייחד את המקדש לעבודת ה', ריכזו בו צלמים והקימו בו מזבח לאלוהים אחרים, ממש בצד שימושי הקודש [ביאור שטיינזלץ].
החדרת האלילים לתוך בית ה' נתפסת כעזות מצח וכהתרסה של ממש, המדומה לאדם המכניס את צרתה של אשתו לתוך ביתה [מלבי"ם]. המטרה הישירה של מעשה זה הייתה לטמא את המקדש [מצודת דוד]. מבחינה היסטורית, חילול זה של בית ה' לא צמח בחלל הריק, אלא הונהג בפועל על ידי המלכים הרשעים אחז ומנשה, שסחפו אחריהם את בני יהודה [רד"ק, אברבנאל].
מעשה זה היווה חלק מהידרדרות רחבה וקיצונית יותר. אותם חוטאים לא הסתפקו בהכנסת אלילים לבית המקדש, אלא אימצו במקביל פולחנים אכזריים וחמורים ביותר, בראשם שריפת בניהם ובנותיהם באש. פולחנים אלו היו מנוגדים לחלוטין לרצון ה', שמעולם לא ציווה בתורתו על עבודות אכזריות מעין אלו, ואף לא עלה על דעתו לדרוש אותן כחלק מעבודתו שלו [מלבי"ם, אברבנאל].