ה׳ שולח את ירמיהו למשימת תוכחה שתוצאותיה העגומות ידועות מראש, ומציג בפניו את האטימות המוחלטת שבה ייתקל. הפרשנים מסכימים כי ה׳ מודיע לנביא מראש שהעם לא יקשיב לדבריו ואף לא יענה לקריאתו, אך למרות זאת חלה עליו החובה לעמוד ולהזהיר אותם [רד"ק, מצודת דוד].
תהליך ההתעלמות של העם מורכב משני שלבים הדרגתיים. בתחילה, הנביא מצטווה וְדִבַּרְתָּ – להשמיע באוזניהם את כל הדברים הקשים [ביאור שטיינזלץ]. בתגובה לכך, העם לא רק שאינו מקשיב, אלא אף בורח ומתרחק פיזית מן הנביא [מצודת דוד, מלבי"ם]. בשלב השני, בעקבות התרחקותם, הנביא נאלץ להרים את קולו, וְקָרָאתָ אליהם בניסיון לגרום להם להתקרב חזרה, אך הם יסרבו אפילו לתת לו מענה [מלבי"ם]. התעלמות זו נובעת מזלזול עמוק; העם ימשיך להיכנס אל המקדש באין מפריע, ויתייחס לנביא העומד בשער כאל אדם תמהוני שאין צורך להקשיב לו, כל עוד אינו חוסם את פתח הכניסה [ביאור שטיינזלץ].
ברמה הלשונית, המילה יַעֲנֽוּכָה נגזרת משורש של מענה ותשובה [מצודת ציון], כאשר תוספת האות ה"א בסופה נועדה להדגיש את המבטא והצליל שלאחר האות כ"ף [רד"ק]. המילה אֲלֵיהֶם נכתבת בפסוק בכתיב מלא עם האות יו"ד, מסורת כתיב המאפיינת את כל הופעותיה של מילה זו בספר ירמיהו [מנחת שי]. כמו כן, עצם השימוש בצמד הפעלים וְדִבַּרְתָּ וכן וְקָרָאתָ מקביל ומתייחס לנבואה קודמת שהשמיע ה׳ באוזני העם מוקדם יותר באותו הפרק [מלבי"ם].