החוטאים נוטים לחשוב במעשיהם הרעים כי הם מורדים בה' וגורמים לו כביכול לנזק או לצער, אך המציאות הפוכה לחלוטין. חטאי האדם אינם פוגעים בבורא, אלא פועלים כנגד החוטאים עצמם וזורעים הרס בחייהם.
על השאלה הרטורית הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים, מסכימים הפרשנים כי מעשי בני האדם כלל אינם משפיעים על ה'. הוא אינו ניזוק ממעשיהם הרעים, כשם שאינו מרוויח ממעשיהם הטובים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, ה' אינו כפוף לרגשות אנושיים ואינו מושפע מהם. כאשר התורה מייחסת לו כעס, היא מדברת בלשון בני אדם כדי לסבר את האוזן. המושג "כעס" ביחס לה' אינו מתאר סערת רגשות, אלא מבטא את העונש שנוחת על החוטאים ואת הרושם הניכר בהם בפועל [רד"ק, מלבי"ם]. אגב המילה מַכְעִסִים, יש לציין כי בחלק מן הגרסאות הקדומות של המקרא מילה זו נכתבת בכתיב חסר, ללא האות יו"ד הראשונה [מנחת שי].
מכאן ממשיך הפסוק וקובע הֲלוֹא אֹתָם – מכיוון שה' חסין מפגיעה, החוטאים למעשה מכעיסים ופוגעים אך ורק בעצמם. אותו כעס אלוקי שהם מעוררים מתורגם למציאות של חורבן היורד לעולם ופוגע בהם, בבהמות ואף בצומח, עד כדי אובדן כל יכולת למצוא תרופה מן הטבע [מלבי"ם]. התוצאה הסופית והישירה של מעשיהם היא לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם, כלומר מעשיהם פועלים נגדם ומביאים עליהם כלימה וחרפה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].