ה' פונה אל הנביא ירמיהו בציווי חריג ומוחלט, ושולל ממנו את אחד מתפקידיו הבסיסיים ביותר: הסנגוריה על עמו. במקום לעמוד בפרץ ולבקש רחמים, נאסר על הנביא להשמיע כל עתירה למען האומה. איסור קיצוני זה נובע מהשחתתם העמוקה של העם, שבה משפחות שלמות שקועות יחד בעבודה זרה מכוונת [אברבנאל].
הציווי מורכב משלוש דרגות של מניעת תפילה. תחילה נאמר וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה. תפקידו של ירמיהו בשלב זה מצטמצם להוכחת העם בשערי המקדש בלבד, ואף על פי שהוא בשר מבשרם, נאסר עליו להתפלל בעבורם [אברבנאל, מלבי"ם].
הדרגה השנייה היא וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה. המילה תִּשָּׂא משמעותה הגבהת קול, המילה בַעֲדָם פירושה בעבורם, והמילה רִנָּה מבטאת צעקה ותפילה [רד"ק, מצודת ציון]. בעוד שיש מי שרואה במשפט זה כפל לשון שנועד להדגשת האיסור [מצודת דוד], פרשנים אחרים מצביעים על רובד ציבורי. לפי גישה זו, על ירמיהו נאסר לשמש כשליח ציבור עבור העם. גם אם העם יחפוץ להתפלל, אסור לנביא להרים את קולו בנעימה ובתפילה כדי שהקהל יענה אחריו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הדרגה השלישית והעמוקה ביותר היא וְאַל תִּפְגַּע בִּי. פגיעה בהקשר זה היא בקשה והפצרה [מצודת ציון]. כאן נחסם ערוץ ההצלה האחרון: בקשת רחמים בזכותו האישית של הנביא. נאסר על ירמיהו להפציר בה' שיציל את העם לא בזכות מעשיהם, שכן ברור שאינם ראויים לכך, אלא רק בזכות זכויותיו שלו כנביא המבקש עליהם [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בנימוק המוחלט כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ. הניסוח המדויק אינו מצביע רק על דחיית הבקשה, אלא על חסימה מוחלטת של עצם ההאזנה. ה' מודיע כי יאטום את אוזניו ולא יקשיב כלל לקולו הפיזי של הנביא אם ינסה להתפלל בעד העם, וקל וחומר שלא יענה לבקשתו [מלבי"ם באור המילות].