הנביא מעמת את העם עם תפיסתם המעוותת והצבועה, לפיה המקדש משמש כמגן המעניק חסינות על חטאיהם. הוא פונה אליהם בשאלה רטורית של תמיהה, האם הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה בעיניהם [רש"י]. המילה מְעָרַת מתארת חפירה בקרקע [מצודת ציון] המשמשת כמקום מחבוא ומחסה, ואילו פָּרִצִים הם אנשים רשעים, קלי דעת ופורעי חוק, או חיות רעות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי הנביא משתמש בדימוי נוקב: כשם שפושעים נוהגים להיאסף במערות מחוץ לעיר כדי להסתתר מבני אדם לאחר שביצעו את פשעיהם, כך העם חושב שלאחר עשיית תועבות הוא יכול לבוא ולהתחבא בבית ה' [רד"ק, מצודת דוד]. כניסתם למקדש והשתחווייתם שם יוצרות מצג שווא של צדקות, ובכך הם מצליחים להסתיר את מעשיהם הרעים מעיני הבריות [מלבי"ם]. הם סבורים בטעות שעצם ההגעה למקדש תציל אותם מעונש [רד"ק].
אולם, מול ההסתרה מעיני אדם, מצהיר ה': גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי. בעוד שאת בני האדם ניתן לרמות, ה' רואה את הנסתרות ואת תעלומות הלב [רד"ק, מלבי"ם]. הוא רואה היטב שזוהי הגישה האמיתית שלהם כלפי המקדש [רש"י], ובוחן הן את מעשיהם מחוץ למקדש והן את התייחסותם הפסולה אליו [ביאור שטיינזלץ]. ה' יודע שאין בלבם כוונה לשוב בתשובה, והם מתכננים להמשיך בתועבותיהם גם לאחר בואם לבית ה' [רד"ק, מצודת דוד].
מעבר לכך, ההישענות על המקדש כחיפוי לחטאים אינה רק טעות של העם, אלא הכפלה של החטא. זוהי עזות מצח, מרד גדול והכעסה של ה', לבוא לפניו מיד לאחר עשיית מעשים האסורים על ידו [רד"ק]. הביטחון של העם כי ה' לא יחריב את ביתו בגלל חטאיהם, רק משום שזהו מקדשו, מתגלה כאשליה ושקר מוחלט [רד"ק, מלבי"ם].