הדרישה האלוהית לתיקון חברתי ומוסרי מוצגת כתנאי מוקדם והכרחי, הדורש מהעם עשייה אקטיבית ולא רק הימנעות מחטא. הכתוב פותח בקריאה הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם, שמשמעותה שעליהם לתקן את התנהגותם [שטיינזלץ]. כיצד בא לידי ביטוי אותו תיקון מעשי? חציו השני של הפסוק משיב על כך ומבאר כי הדרך להיטיב את המעשים היא אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, דהיינו עשיית צדק [שטיינזלץ] בין אדם לחברו [אברבנאל].
מבחינה רעיונית, הפסוק מתמקד בקיום מצוות עשה בתחום שבין אדם לחברו. הוא מציב את הדרישה החיובית והפעילה של התשובה, ומהווה בסיס להמשך התוכחה של ירמיהו. לאחר הצגת החובה לעשות משפט וצדק בפסוק זה, יעבור הנביא להזהיר את העם מפני עבירה על מצוות לא תעשה – כגון עושק חלשים, שפיכות דמים ועבודה זרה. דרישה מוסרית זו באה לעקור מן השורש את תפיסתם השגויה של העם, אשר שבו לחטוא מתוך ביטחון שקרי שעצם קיומו של בית ה' יגן עליהם מכל רע ויציל אותם מעונש [אברבנאל].