התנהלותו של העם משקפת פער טרגי בין הרצון האלוהי להתקדמות רוחנית לבין נסיגתם המתמדת של בני ישראל. תחת לצעוד קדימה ולהתעלות, בחרו העם להתעלם מההכוונה האלוהית ולשקוע בהחלטותיהם העצמאיות וההרסניות.
וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אׇזְנָם: העם לא רק שנכשל בקיום המצוות, אלא סירב לחלוטין להקשיב. הם אטמו את אוזניהם, עצמו את עיניהם, ולא הסכימו כלל לבחון את דברי הנביאים שנשלחו אליהם יום יום, עוד מימי יציאת מצרים [מלבי"ם, צאינה וראינה].
במקום ללכת בדרכו של ה', הם בחרו ללכת בְּמֹעֵצוֹת – כלומר, בעצות, ברעיונות ובמחשבות של עצמם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. החטא שלהם לא נבע משגגה או מחוסר תשומת לב, אלא היה תוצאה של חקירה, עצה והסכמה שכלית מודעת למרוד [מלבי"ם].
את המילה בִּשְׁרִרוּת מסבירים רוב הפרשנים כלשון ראייה והבטה. העם הלך אחר מראה עיניו, ורדף אחר הדברים שהלב הרע ראה, חמד והתאווה אליהם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון חוזק, תוקף ועקשנות, המבטאת את הרהורי הלב הפנימיים [רד"ק]. כאשר הלב חושב מחשבות רעות ומתכוון להרע, הדבר שולל מהעם כל טענת פטור או הצדקה למעשיהם [חומת אנך].
התוצאה הישירה של בחירות אלו מתבטאת במילים וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים. הכוונה האלוהית המקורית הייתה שהעם ילך וישתלם ממדרגה למדרגה, עד שתשרה עליהם שכינה בתמידות. אולם, הם פנו תמיד לכיוון הנגדי ונסוגו לאחור [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. נסיגה זו מתבטאת בכך שבכל יום הם הלכו ופחתו בעבודת ה' במקום להוסיף ולהתקדם [מצודת דוד], והפנו עורף לעבודתו [רד"ק, צאינה וראינה]. יתרה מזאת, הנסיגה הרוחנית הביאה עמה עונש מעשי, שכן ה' שלח קללה במעשה ידיהם במקום ברכה [רד"ק]. כך, ממדרגה עליונה של ממלכת כוהנים, הם הידרדרו מטה מטה אל דרגה שפלה [מלבי"ם].