עצם קיומו של מקום קדוש אינו מבטיח חסינות מפני חורבן. ההיסטוריה מוכיחה כי כאשר העם חוטא, גם האתרים המקודשים ביותר עלולים להפוך לעיי חורבות. הנביא קורא לעם להתבונן בתקדים ההיסטורי של המשכן, כדי להבין את הסכנה המרחפת על בית המקדש בירושלים.
הפרשנים מסכימים כי הקריאה לְכוּ־נָא אֶל־מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ היא דרישה להתבונן וללמוד מגורלו של המשכן שעמד בשילה במשך מאות שנים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה כתיבית, המילה בְּשִׁילוֹ נכתבת עם האות יו"ד ומסתיימת באות וי"ו, בהתאם למסורת [מנחת שי].
הציון אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה מתייחס לתקופה שקדמה לבחירתה של ירושלים כמקום המקדש [מצודת דוד]. מתוך השוואה זו עולה הבדל מהותי בין שני המקומות; בעוד שביחס לשילה נאמר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי, דבר המעיד על נוכחות אמיתית של השכינה, הרי שביחס לבית המקדש נאמר בפסוקים הקודמים ששמו של ה' רק "נקרא עליו". פער זה מלמד כי השכינה כבר הסתלקה מירושלים בגלל עוונות העם, ונותר רק התואר. מכאן נלמד קל וחומר: אם משכן שילה, שהיה הראשון והקבוע יותר, חרב, קל וחומר שבית המקדש השני, שקביעותו פחותה, עומד בסכנה [מלבי"ם].
הדרישה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל מתייחסת לחורבן שילה בימי עלי הכהן [מצודת דוד]. ה' החריב את המקום, סילק ממנו את שכינתו ואפשר לארון הברית לגלות לידי הפלשתים. ה' לא חס על כבודו של המשכן, משום שהעם עצמו ביזה אותו במעשיו הרעים. חורבן שילה משמש אפוא כאזהרה חמורה: כפי שה' לא חס על שילה, כך הוא יעשה לבית המקדש בירושלים, ולכן על העם לחדול מלבטוח בדברי שקר כאילו המקדש יגן עליהם בכל מקרה [רד"ק].