איוב, פרק כ״ט, פסוק ט״ז

איוב מתאר את מחויבותו העמוקה לצדק חברתי ואת דאגתו לחלשים, ומציג את עצמו לא רק כשופט, אלא כגורם פעיל הרודף שלום ומגן על הנדכאים.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההכרזה אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים מבטאת את יחסו הרחום כלפי העניים חסרי הכל, עליהם גונן מפני עושקים, ממש כפי שאב שומר על ילדיו. גישה ייחודית מציעה כי איוב לקח את תפקיד האב צעד נוסף קדימה: במקרים שבהם האביון יצא חייב בדין ולא היה לו כיצד לשלם, איוב היה משלם את החוב מכיסו שלו, כפי שאב פורע את חובות בנו [אלשיך].

לגבי המשך הפסוק, וְרִב לֹא־יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ, הפרשנים מציגים מספר רבדים של חקירה והתערבות. רובד אחד מתייחס לבירור האמת: כאשר איוב נתקל בסכסוך שפרטיו מסופקים או שאינם ידועים לו, הוא לא התעלם, אלא חקר ודרש, ואף התייעץ עם חכמים אחרים. מטרתו הייתה להגיע לאמת, לסיים את הסכסוך במהירות כדי למנוע קטטה מתמשכת, לשבור את כוחם של הרשעים ולהשיב את הגזלה לבעליה [מצודת דוד, תקות אנוש].

רובד נוסף נוגע למעורבותו האישית. איוב לא הסתפק רק בשיפוט מקרים שהובאו לפניו, אלא התערב מיוזמתו בריבים של אנשים שלא הכיר, ואף בסכסוכים שלא היו קשורים אליו כלל. הוא עשה זאת מתוך רצון ליישר את ההדורים ולסייע לצודק בדין, משום שלא יכול היה לסבול מריבות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].

מנגד, יש הקושרים את החקירה דווקא לנדיבותו של איוב כלפי האביונים. מכיוון שהיה ידוע כמי שמשלם את חובותיהם של עניים שהפסידו בדין, נוצר חשש לרמאות, מצב שבו שני אנשים יביימו סכסוך רק כדי שאיוב ישלם עבור המפסיד והם יתחלקו בכסף. לכן, כאשר נתקל בדין שעלה בו חשד לרמאות, הוא חקר אותו היטב כדי לוודא שאין מדובר בקנוניה בטרם פתח את ארנקו [אלשיך].