איוב מעלה זיכרונות מימי גדולתו, בהם זכה לכבוד עצום, והמוני העם ציפו למוצא פיו מתוך הערצה עמוקה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים לִֽי־שָׁמְעוּ מבטאות את ההקשבה המוחלטת וההתקבצות של האנשים סביבו כדי ליהנות מחכמתו [אלשיך].
הפרשנים מסבירים כי המילה וְיִחֵלּוּ משמעותה המתנה, תקווה והשתוקקות [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. האנשים לא רק שמעו את דבריו, אלא המתינו בקוצר רוח וייחלו שיתחיל לדבר [מצודת דוד, אלשיך]. ציפייה זו מעידה על כך שהכנעתם בפני איוב נבעה מאהבה ומרוממות מעלתו, ולא מתוך פחד; אדם הירא מהשליט אינו מחפש לקבל ממנו פקודות, ואילו כאן העם חיפש את דבריו באופן פעיל [מלבי"ם]. גישה שונה מעט מציעה כי ההמתנה והתוחלת היו לכך שדבריו ועצותיו אכן יתקיימו במציאות, כפי שאכן קרה בזכות מסורת החכמה שהייתה בידו [רש"י].
כאשר איוב החל לדבר, תגובת הקהל הייתה וְיִדְּמוּ, כלומר שתיקה מוחלטת, בדומה לשתיקת אהרון הכהן [מצודת ציון, רלב"ג]. שתיקה זו לְמוֹ עֲצָתִי – לנוכח העצה שהעניק [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] – נבעה מכך שאיש לא העז להקדים ולומר את עצתו לפני איוב [אלשיך], ולאיש לא הייתה העזות לחלוק עליו או להשיב על דבריו [מצודת דוד]. יתרה מכך, השתיקה ביטאה את העובדה שהם באו אליו במיוחד כדי לבקש את עצתו [מלבי"ם].