איוב, פרק כ״ט, פסוק י׳

איוב מעיד על יראת הכבוד העצומה שהשרה על סביבתו, עד כדי כך שאפילו האנשים המכובדים ביותר איבדו את יכולת הדיבור בנוכחותו.

המילה נְגִידִים מתארת שרים בכירים, ולמעשה מדובר בתואר המציין מעמד הגבוה אף מזה של שר רגיל, ולעיתים מתייחס למלך [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. ביחס למילים קוֹל־נְגִידִים נֶחְבָּאוּ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שקולם של אותם שרים נדם, הסתתר ולא נשמע עוד. הסיבה לשתיקה זו נובעת מבושה ומורא מפני איוב [רלב"ג]; אף על פי שדרכם של נגידים להתפאר בעושרם ובמעמדם, בפני איוב הם נמנעו מכך ופחדו לדבר [מלבי"ם, תקות אנוש].

לצד הבנה זו, קיימים פירושים נוספים. גישה אחת מפרשת כי לא הנגידים עצמם השתתקו, אלא האנשים שביקשו לספר בשבחם. כאשר ראו הללו את גדולתו של איוב ואת ההערצה הרבה שזכה לה, הם זנחו את העיסוק בשבח הנגידים והשתתקו [תקות אנוש]. גישה אחרת מציעה כי ה"קול" שנשמע לא היה קול של דיבור, אלא רעש הריצה של הנגידים אשר מיהרו להתחבא. פחד זה לא נבע מאיוב עצמו, אלא מכך ששכינת ה׳ שרתה עליו והטילה אימה על כל רואיו [אלשיך].

המשך התיאור, וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם (מלשון חיך) דָּבֵקָה [מצודת ציון], משלים את תמונת ההשתתקות. הפרשנים מסכימים כי הנגידים נאלמו לחלוטין, וכאילו לשונם נדבקה פיזית אל החיך כך שלא יכלו להוציא הגה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. תיאור זה אינו רק מטאפורה לשתיקה, אלא מבטא דרגה עמוקה ומוחלטת יותר של אילמות, החזקה הרבה יותר מאשר סתם הנחת היד על הפה [מלבי"ם].