האדם השלם אינו רק עושה מעשים טובים, אלא המוסר והיושר הופכים לחלק בלתי נפרד מזהותו, ממש כמו הבגדים שעוטפים את גופו. הדימוי המרכזי כאן מציג אדם שמחויבותו לעשיית טוב ולמשפט צדק ניכרת לעין כול, מקיפה אותו מכף רגל ועד ראש, ומעצבת את כל הליכותיו.
החלק הראשון של המשפט, צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי, מתאר מערכת יחסים הדדית בין האדם לבין מידת הרחמים והחסד. הפרשנים מסכימים כי מתוך שרדף אחר הצדק והרבה לעשותו, הוא מצא את עצמו עטוף בו לחלוטין [רש"י, מצודת דוד, תקות אנוש]. משמעות המילה וַיִּלְבָּשֵׁנִי היא שהצדק עצמו בא והלביש אותו; מתוך שהיה כה רגיל בעשיית חסד, העניים המרודים נמשכו אליו באופן טבעי כדי לבקש את עזרתו [מצודת דוד]. גישה נוספת מסבירה שהצדק הלם את מידותיו ואת אופיו [ביאור שטיינזלץ], או שהאדם עצמו הפך למעין לבוש גשמי של הצדק – הוא היה ההתגלמות החיה של המידה הזו, כך שכל מי שרצה ללמוד מהו צדק יכול היה לראות זאת דרכו [מלבי"ם]. רובד עמוק יותר מציע כי מעשי הצדקה והכוונה הטהורה שבהם, יוצרים לאדם מעין לבוש רוחני העוטף את נשמתו [אלשיך].
בחלקו השני של המשפט, כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי, מומשל המשפט לשני פריטי לבוש. המְעִיל הוא הבגד העליון העוטף את הגוף, והצָנִיף הוא מצנפת הנכרכת על הראש [אבן עזרא, רמב"ן, תקות אנוש]. רוב הפרשנים מדגישים כי פריטי לבוש אלו הם בגדי פאר נקיים וזכים, והם מסמלים את העובדה שמשפטו היה טהור, נקי לחלוטין, וללא כל נטייה או משוא פנים [רש"י, רמב"ן, מצודת דוד]. בנוסף, כשם שהמעיל והצניף נלבשים מעל שאר הבגדים ונראים לעין כול, כך גם עשיית המשפט שלו הייתה גלויה וניכרת ברבים [אבן עזרא].
מתוך ההשוואה בין שני חלקי המשפט, עולה גישה מרכזית המבחינה בין שני סוגי הנהגות. הצֶדֶק מייצג את לפנים משורת הדין, את הרחמים והצדקה האישית. לכן הוא נמשל ללבוש פנימי ופרטי ("לבשתי"). לעומת זאת, המִשְׁפָּטִי מייצג את שורת הדין והחוק האובייקטיבי, ולכן הוא נמשל למעיל ולצניף, שהם בגדים חיצוניים וכלליים יותר [מלבי"ם].
הבדל זה מצביע גם על סדר הפעולות של האדם השלם: תחילה הוא עוסק בצֶדֶק – מעשי צדקה וחסד עם עניים ברחובה של עיר, המהווים את "הלבוש הפנימי" של נשמתו. רק לאחר מכן הוא ניגש אל המִשְׁפָּטִי – עשיית הדין בשער העיר. המשפט נחשב למדרגה עליונה יותר, שכן הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף לה׳, ולכן הוא משמש כבגד הפאר החיצוני (כמעיל) וכעטרה על הראש (כצניף) המונחים על גבי לבוש הצדקה שקדם להם [אלשיך].