בימי קדם, איוב חווה תקופה של השגחה עליונה, שגשוג וביטחון, אליה הוא נושא את עיניו בגעגוע. המילים בְּעוֹד שַׁדַּי עִמָּדִי מבטאות את הזמן שבו ה' היה עמו, היטיב לו, והעניק לו תחושת מוגנות ועוצמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזהותם של אלו שהקיפו אותו, כפי שמתבטא במילה נְעָרָי, קיימות מספר גישות פרשניות. הגישה הראשונה מסבירה כי הכוונה היא למשרתיו ולעוזריו, שעמדו סביבו כדי לשמש אותו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, פרשנים אחרים רואים בכך רמז לבניו של איוב, כאשר הפסוק מדגיש את הצלחתו המשפחתית ואת האושר שחווה כשישב מוקף בילדיו [רמב"ן, מלבי"ם].
לצד הפירושים המעשיים, ישנה גם קריאה רוחנית וייחודית לפסוק. לפי גישה זו, המילים סְבִיבוֹתַי נְעָרָי אינן מתארות בני אדם בשר ודם, אלא את מלאכי המרכבה האלוהית. בזמן שה' היה עם איוב, הוא זכה למדרגה רוחנית כה גבוהה, עד שהמלאכים שסבבו אותו הפכו למעין משרתיו [אלשיך].