איוב מתרפק על ימי העבר שבהם זכה להארה ולהשגחה אלוהית צמודה, אשר הנחו אותו והעניקו לו ביטחון גם בזמנים הקשים ביותר.
המילה בְּהִלּוֹ משמעותה זריחה והארה [מצודת ציון], והיא מתארת את הזמן שבו האיר נרו של ה׳ [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. נֵרוֹ מסמל תקופה של אור ושמחה [רש"י]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק משמש משל להשגחתו, להגנתו ולשפע שהעניק ה׳ לאיוב. ה׳ האיר את נתיביו ודרכיו של איוב כאילו נר דלק ממש מעל ראשו [רמב"ן, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים זאת כהצלחה רוחנית ונפשית ולא כהגנה פיזית בלבד. לפי תפיסה זו, הנר האלוהי השפיע על איוב חכמה ודעת, והיה זה אור פנימי שהאיר בתוך נפשו [מלבי"ם].
המשך הפסוק, לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ, מלמד שבזכות אותו אור אלוהי, איוב יכול היה להלך בבטחה גם באפלה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי ה"חושך" מסמל את צרות העולם; כאשר ירדו על העולם חושך וצרה, איוב לא נפגע, שכן לו היו אור ושמחה פרטיים שהגנו עליו והנחו אותו [רש"י, רמב"ן, מצודת דוד, מלבי"ם].
זווית שונה וייחודית מציגה את הפסוק כביטוי למשאלה של איוב הנוגעת להתמודדותו עם ייסוריו בהווה. לפי גישה זו, הנפש אינה מצטערת בתוך חושך החומר כאשר אור ה׳ מאיר עליה. איוב מייחל לכך שאותו אור יזרח על ראשו גם עתה, כדי להוכיח לו שייסוריו מביאים לו זכות רוחנית. לו היה רואה את האור הזה, היה מוכן להלך בתוך "חושך" הייסורים הקשים מבלי להתלונן. אולם כעת, משאינו רואה יתרון ומשמעות בסבלו, אפסו כוחותיו לשאת אותו [אלשיך].