מעמדו של איוב כמנהיג ויועץ חכם ניכר ביחסם של השומעים למוצא פיו, שהתקבל בהערצה, בצמא וללא עוררין.
הביטוי לֹא יִשְׁנ֑וּ נגזר מהמילה "שני" או "פעם שנית" [מצודת ציון, אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלאחר שאיוב סיים את דבריו, איש לא חיפש עצה אחרת או דעה שנייה [מצודת דוד, רלב"ג]. השומעים לא סטו מהוראותיו ולא העזו לענות לו או לסתור את כוונתו [ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. יתרה מכך, הם לא צייתו לו רק מתוך יראה, אלא שמו לב לאיכות המוסרית של דבריו ואימצו אותם לליבם [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים זאת כהנהגה של סדר הדיון: לו היה איוב מדבר בתחילה, איש לא היה מעז לדבר אחריו. לכן, הוא נהג להקשיב קודם לעצת כולם, ורק לבסוף להשמיע את דברו כחותם העליון של האספה [אלשיך].
המשך הפסוק, וְ֝עָלֵ֗ימוֹ תִּטֹּ֥ף מִלָּתִֽי, משתמש בפועל שמשמעותו הזלה וזרימה, המושאל כאן לתיאור של דיבור [מצודת ציון]. פרשנים רבים מזהים כאן דימוי לטבע: דבריו של איוב הזינו את שומעיו כטיפות מטר או טל המרוות את האדמה הצמאה. האנשים ייחלו לעצתו כשם שמצפים לגשם בעיתו, ודבריו היו עבורם מתוקים כנופת צופים [רמב"ן, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. גישה אחרת מקשרת את ההטפה ללשון נבואה, ומסבירה שדברי איוב התקבלו בחרדת קודש ובוודאות מוחלטת, כאילו היו נבואה של ממש [רש"י, רמב"ן]. פירוש נוסף מציע כי המילים "נטפו" עליהם במובן של תהודה מתמשכת: מתוך חיבתם העזה לאימרותיו, השומעים היו ממשיכים לדבר בהן, מצטטים אותן ומספרים אותן זה לזה גם לאחר שסיים את נאומו [מצודת דוד, רלב"ג].