ההערכה והכבוד שרחשה החברה לאיוב בעברו לא נבעו מהטלת אימה או מפחד, אלא להפך, הם נולדו מתוך צדקתו, דרכו הישרה ודאגתו לחלשים [אלשיך]. הפסוק ממחיש זאת באמצעות שני חושים, שמיעה וראייה, המשלימים זה את זה ומעידים על שלמותו של איוב.
תחילה נאמר כִּי אֹזֶן שָׁמְעָה וַתְּאַשְּׁרֵנִי. האוזן ששמעה את דבריו [רש"י], או את השמועות על פועלו הטוב, שיבחה והיללה אותו [מצודת דוד, מצודת ציון]. המילה וַתְּאַשְּׁרֵנִי אינה מבטאת רק שבח רגיל על הצלחה חומרית, אלא מעידה על אושר נפשי ורוחני. השומעים הכירו בכך שאיוב לא היה רק אדם שמצליח בעסקיו, אלא אדם שראוי להצלחתו בזכות מעשיו ושלמותו הפנימית [מלבי"ם].
לאחר מכן מוסיף איוב וְעַיִן רָאֲתָה וַתְּעִידֵנִי. לעיתים קרובות שמועות המגיעות מרחוק נוטות להיות מוגזמות, אך במקרה זה הראייה החושית אימתה את השמיעה והוכיחה שהשמועות הטובות אכן נכונות לחלוטין [מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעין שראתה את איוב מקרוב, בכל מקום שבו היה, בחנה את מידותיו ואת יושרו והעידה על צדקתו ועל תום לבבו.
לצד פירוש זה, קיימות הבנות נוספות למשמעות המילה וַתְּעִידֵנִי. יש המפרשים שהעין שראתה אותו רוממה וגידלה אותו, מלשון עדי ותפארת [רלב"ג]. גישה אחרת מציעה כי בשל גדולתו של איוב, אנשים השתוקקו כל כך לראותו, עד שמי שזכה לכך היה מתפאר ומעיד בגאווה בפני אחרים: "אני ראיתי את איוב" [רמב"ן].