איוב מתאר את הכבוד העמוק והציפייה הדרוכה שרחשו השומעים לעצתו ולחכמתו, תוך שהוא מדמה את דבריו למים המעניקים חיים. המילה וְיִחֲלוּ נגזרת משורש המבטא תקווה והמתנה [אבן עזרא], והמשמעות היא שהשומעים ציפו וקיוו לדבריו של איוב ממש כפי שאנשים, או צמחים צמאים, משתוקקים לגשם שהוא מקור חיותם [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
החלק השני של הפסוק, וּפִיהֶם פָּעֲרוּ לְמַלְקֽוֹשׁ, מתפרש בשני כיוונים רעיוניים המשלימים זה את זה. הפירוש הראשון מתמקד בדימוי ההרוויה והצמא: המילה פָּעֲרוּ משמעותה פתחו [מצודת ציון], והנוכחים פתחו את פיהם כדי לבקש את עצתו [רלב"ג]. הם השתוקקו לקלוט כל טיפה מדבריו, ואפילו כאשר הוכיח אותם, היו כצמאים המאמצים את כוחם לקלוט את מי המלקוש, הלא הוא הגשם המאוחר והאחרון [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עצתו של איוב נחשבה בעיניהם לחשובה מכל, כשם שהמלקוש נחשב לעיקר המטר [אלשיך].
הפירוש השני נשען על כך שהמילה לְמַלְקֽוֹשׁ אינה מתארת רק גשם, אלא טומנת בחובה גם משמעות של איחור ועיכוב [רש"י, מצודת ציון]. לפי גישה זו, הפסוק מתאר את שתיקתם הארוכה של השומעים. מתוך רצון עז לשמוע את דברי איוב, הם השתהו ועיכבו את דיבורם שלהם, והמתינו בסבלנות עד שאיוב יסיים לומר את כל דבריו תחילה [רש"י, מצודת דוד]. גם כאשר הגיע תורם לדבר ולהציע מועצות משלהם, הם לא סמכו על דעתם ולא מיהרו ליישם אותה, אלא "פערו פיהם" בהמתנה לעצתו המכרעת של איוב שתבוא באחרונה [אלשיך].