איוב מתאר בפסוק זה את יראת הכבוד העצומה שרחשו לו הבריות בעבר, ואת הפער הבלתי נתפס שהיה קיים בינו לבין סביבתו. הפסוק ממחיש כיצד מעמדו הרם נותר בעינו, גם כאשר ניסה לנהוג בקרבה ובפשטות.
הפרשנים מסכימים כי כאשר איוב אומר אֶשְׂחַק אֲלֵהֶם לֹא יַאֲמִינוּ, כוונתו היא שכאשר היה מאיר פנים ומחייך אל האנשים, הם פשוט לא הצליחו להאמין בכך. מתוך הפחד, יראת הרוממות וההכרה בחשיבותו האדירה, עצם המחשבה שאיוב יחייך אליהם נראתה להם כדבר זר ובלתי אפשרי. יש המוספים כי איוב עשה זאת במכוון כדי לקרב את דעתם אליו, בניסיון לצמצם מעט את הפער ביניהם ולתת להם תחושת שוויון, אך ניסיון זה לא צלח שכן הדבר נדמה להם כחלום [אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק, וְאוֹר פָּנַי לֹא יַפִּילוּן, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יַפִּילוּן משמעותה חיסרון, גירעון ופחיתות. כלומר, למרות שאיוב חייך אליהם, הבריות לא הפחיתו מזיו פניו ולא פגעו בהילת החשיבות שלו. בדרך כלל, כאשר מושל או אדם רם מעלה מרבה לשחוק, הדבר גורם לסובבים אותו לאבד את יראתם כלפיו ולהתנהג עמו בקלות ראש [אבן עזרא, רמב"ן]. אולם במקרה של איוב, חיוכו לא גרם לאנשים להגיס את דעתם או להקל בכבודו, והם נותרו עומדים ביראה כאילו לא חייך אליהם כלל.