איוב, פרק כ״ט, פסוק ו׳

בימי גדולתו נהנה איוב משפע כלכלי עצום, מהצלחה חומרית ומשלוות נפש, אותם הוא מתאר באמצעות דימויים ציוריים של עושר יוצא דופן.

הפרשנים מסכימים כי המילה בְּחֵמָה נכתבה ללא האות א' ומשמעותה חמאה, ואילו המילה הֲלִיכַי מתפרשת כרגליים או כמקומות ההליכה. תחילת הפסוק, בִּרְחֹץ הֲלִיכַי בְּחֵמָה, מהווה גוזמה ומשל להצלחה כה גדולה, עד שהיה נדמה כי איוב רוחץ את רגליו בחמאה, או ששבילי הליכתו היו מרוחים בה. השפע היה כה רב עד שחמאה נשפכה על הארץ כדבר חסר ערך שאין איש טורח לאספו מרוב עושר [מצודת דוד].

חלקו השני של הפסוק, וְצוּר יָצוּק עִמָּדִי פַּלְגֵי־שָׁמֶן, ממשיך את משל השפע ומתאר כיצד אפילו הסלע המוצק היה נובע ושופך נחלים של שמן. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר בביטוי לנחת רוח ולמילוי כל משאלות הלב. מעבר לכך, הדימוי של שמן היוצא מן הסלע מבטא הצלחה פלאית: גם דברים קשים שאינם אמורים להניב רווח או עושר בדרך הטבע, הפכו עבור איוב למקור של ברכה, שפע והצלחה [מלבי"ם]. גישה נוספת רואה בסלע סמל למבצרו הבטוח של איוב, שהיה מוקף בשפע של שמן [ביאור שטיינזלץ].

בעוד שרוב הפרשנים מבינים את הפסוק כמשל מובהק, ישנה דעה ייחודית המציירת תמונה מוחשית של חיי מותרות, לפיה נעריו של איוב היו יוצקים שמן מן הסלע כדי להשלים את רחיצת רגליו, מיד לאחר שרחצו אותן בחמאה [אלשיך].