בימי עברו, מעמדו של איוב עורר כבוד והערצה יוצאי דופן שהקיפו את כל שכבות הגיל בחברה. כאשר רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ, הצעירים הסתירו את עצמם [מצודת ציון] מתוך בושה להיראות לפניו [מצודת דוד], או מחמת יראת כבוד והפחד שהטילה עליהם גדולתו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
ההערצה לא פסחה גם על המבוגרים. אף על פי שהנוהג הרגיל הוא שאנשים קמים מפני זקנים, במקרה של איוב היוצרות התהפכו, והישישים הם אלו שקמו לכבודו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים עומדים על הכפילות בביטוי קָמוּ עָמָדוּ, ומסבירים כי לא הייתה זו קימה קצרה וחולפת; הזקנים קמו ממקומם ונשארו לעמוד ברציפות, שכן לא מילא אותם לבם להעז ולשבת במחיצתו של איוב כל עוד הוא ישב [מצודת דוד, מלבי"ם, אלשיך]. גינוני כבוד אלו מדמים את היחס לאיוב ליחס שלו זוכה נשיא, שכן על פי ההלכה, כאשר הנשיא יושב והציבור קם מפניו, נאסר על הנוכחים לשוב ולשבת עד שיורה להם במפורש לעשות זאת [אלשיך].