איוב, פרק כ״ט, פסוק י׳

איוב עורר יראת כבוד עצומה בסביבתו, עד שגם שרים בכירים ומלכים, המכונים נְגִידִים, איבדו את יכולת הדיבור בנוכחותו. אף שדרכם להתפאר במעמדם, קוֹל־נְגִידִים נֶחְבָּאוּ, כלומר קולם נדם והם שתקו מתוך בושה ומורא. לחלופין, ייתכן שמי שהשתתקו היו האנשים שביקשו לשבח את השרים, או שהקול היה רעש הריצה של השרים שברחו בבהלה מפני שכינת ה' ששרתה על איוב. כדי להמחיש את השתיקה המוחלטת, מתואר כי וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבֵקָה, כלומר לשונם נדבקה אל החיך ולא יכלו להוציא הגה. אילמות זו מבטאת שתיקה עמוקה וחזקה הרבה יותר מאשר סתם הנחת יד על הפה.