איוב, פרק ל״ג, פסוק כ״ז

האדם השב בתשובה לאחר משבר או מחלה מכיר בצורך להתוודות בפרהסיא, ולכן הוא יָשֹׁר עַל־אֲנָשִׁים, פעולה המבטאת את התהלכותו והתקהלותו בקרב החברה, את התבוננותו על סביבתו ואת תיקון העוולות המעשיות שביצע כלפי אחרים. לאחר הכנה זו הוא ניצב מולם וַיֹּאמֶר חָטָאתִי במעשיי הפסולים, וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי, כלומר עיוותתי את המחשבה והנפש, ואף גרמתי לזולת לסטות מדרכו הישרה ולהגיב כלפיי בכעס. התהליך נחתם בהבנה העמוקה שהחטא וְלֹא־שָׁוָה לִֽי, שכן הוא לא הביא כל תועלת והייסורים גברו על ההנאה הרגעית, וכן משום שהסטייה מהדרך המאוזנת היא שהביאה לאובדן שיווי המשקל הטבעי של הגוף ולמכאובים.