טבעו של עוף זה מנוגד לכל אינסטינקט אימהי בסיסי, שכן הנקבה מפגינה אכזריות, ניכור ואדישות מוחלטת כלפי צאצאיה. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה הִקְשִׁיחַ מבטאת את אכזריותה והקשיית לבה כלפי הגוזלים. יש המבארים כי מדובר במילה המורכבת מהמילים "קשה" ו"סח", כלומר היא מקשה את לבה ומסיחה את דעתה מילדיה, עד שהיא מוחקת אותם מדמיונה ושוכחת מקיומם [מצודת ציון, רלב"ג].
יחסה המנוכר מתבטא במילים בָּנֶיהָ לְּלֹא־לָהּ, שכן היא מתייחסת אל צאצאיה כאילו אינם שלה כלל, מתנכרת אליהם ומשאירה אותם לאחרים או להפקר [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מסבירה שהבנים נחשבים בעיניה כ"לא", כלומר כדבר שהוא אין ואפס [מלבי"ם]. מנגד, ישנו פירוש רעיוני המציג זווית שונה, לפיו האם נוטשת את בניה כדי לשבת בדרכים ולהתפאר ביופי כנפיה בפני אנשים. לפי קו מחשבה זה, היא מזניחה אותם עבור דבר שהוא "לא לה", שכן היופי אינו באמת שלה אלא שייך לה' שברא אותה [אלשיך].
האדישות העמוקה נמשכת גם ביחס לסכנות האורבות לצאצאים, כפי שעולה מהמילים לְרִיק יְגִיעָהּ בְּלִי־פָחַד. בניגוד ליתר העופות השומרים על קנם בחרדה, לאם זו אין כל פחד טבעי שמא ביציה יירמסו תחת רגל זרה או שגוזליה יילקחו ממנה. בשל חוסר הדאגה הזה, כל הטורח והיגיעה שהשקיעה בלידה ובדגירה יורדים לטמיון ונעשים לריק [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, רמב"ן]. יש המציינים בהקשר זה את טבעה של בת היענה, שאינה טורחת בגידול הבנים אלא משאירה להם לכל היותר ביצה מקולקלת אחת שתצמיח תולעים ותשמש להם למאכל [מלבי"ם]. בהמשך לגישתו הייחודית, יש מי שמוסיף כי היגיעה לריק מתארת דווקא את טרחתה המיותרת בנפנוף כנפיה לראווה, פעולה חסרת תוחלת הנעשית מתוך עיוורון מוחלט לסכנות האורבות לה ולבניה [אלשיך].