הדימוי המקראי ממחיש את עוצמתו המרהיבה של הסוס, תוך שילוב בין תנועתו התזזיתית לבין הקולות מעוררי היראה שהוא משמיע.
המילה הֲתַרְעִישֶׁנּוּ נגזרת משורש ר.ע.ש [מצודת ציון], ומבחינה דקדוקית האות ה"א בראשיתה מנוקדת עם מתג (געיה) [מנחת שי]. הפרשנים נחלקו בהבנת ההשוואה כָּאַרְבֶּה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדימוי מתייחס לתנועה ולזריזות; האם אתה הוא שנותן לסוס את היכולת לדלג, לקפוץ ולהזדעזע ממקום למקום בקלילות רבה, בדומה לארבה [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים שההשוואה מתמקדת דווקא ברעש; כשם שפשיטת הארבה בשדות מלווה בהמולה רבה, כך גם מרוצתו של הסוס משמיעה רעש אדיר [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. זווית שונה לחלוטין מציגה את ההשוואה לארבה כניסיון אנושי להכניע את הסוס. לפי פירוש זה, הרוכב מנסה לדחוק בבטן הסוס ולאחוז ברסנו כדי לאלצו לקפוץ קפיצות קצרות ותכופות כארבה, אך הסוס מסרב להיכנע [אלשיך].
החלק השני של המשפט, הוֹד נַחְרוֹ אֵימָה, ממשיך לתאר את פארו של הסוס. המילה הוֹד מציינת הדר, פאר ועוצמה [מצודת ציון, רלב"ג]. המילה נַחְרוֹ מכוונת לקולות הצהלה, הנשיפה והעיטוש הבוקעים מנחירי הסוס (נקבי האף) בזמן מרוצתו [רש"י, מצודת ציון, רמב"ן, אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי עוצמת הקול והנשיפה היוצאת מאפו של הסוס מטילה פחד ואימה על כל שומעיו [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. יש המוסיפים כי האימה אינה נובעת רק מהקול, אלא גם מהמראה המפואר והמאיים של הסוס בשעת נחירתו [מלבי"ם], או מהאופן שבו הוא מוציא כביכול עשן מנחיריו מתוך פראיות וחוסר כניעה לרוכבו [אלשיך].