בסיומו של המענה האלוהי מן הסערה, מוצג טבעו הפראי והמרשים של הנשר וחושיו הטורפים כיצירת מופת של הבריאה. דרך תיאור מדויק של עוף דורס זה, מועבר מסר תיאולוגי עמוק על ההשגחה האלוהית בעולם. ה' מוכיח כי הוא משגיח על כל פרט בטבע, ומספק אפילו לחיות השדה ולעופות את צורכיהם המדויקים ומזונם. מכאן נלמד קל וחומר: אם קיימת השגחה כה פרטית על בעלי החיים, ברור שהשגחת ה' חלה על האדם, הנעלה מכולם והנברא בצלם אלוהים [מצודת דוד, מלבי"ם].
המילה ואפרחו כתובה בכתיב חסר אך נקראת ברבים כצירוף ואפרוחיו [מנחת שי], והיא מתייחסת לעופות הצעירים [מצודת ציון]. באשר לביטוי יעלעו דם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות היא בליעה וגמיעה של דם [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. השורש קשור לגרון ולפעולת הבליעה, ונראה כתיאור של מי שגומע כמות גדולה במהירות [רש"י, אבן עזרא]. מנגד, קיימת דעה ייחודית הקושרת את המילה למונח הארמי לצלעות, ולפיה הפירוש הוא שהעופות שוברים את צלעות הפגר כדי להוציא מתוכן את הדם [אבן עזרא]. הטרף מובא אל האפרוחים במהירות כה רבה, עד שהדם עדיין טרי וצלול בטרם הספיק להתקרר ולהתייבש [אלשיך], מה שמלמד על כך שמזונם מצוי ומוכן להם תמיד [מצודת דוד, מלבי"ם].
החלק השני, ובאשר חללים שם הוא, מתייחס למקומות שבהם נמצאים חללים, כלומר הרוגים או פגרים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. בכל מקום שבו הם נמצאים, העוף מתייצב שם כדי לאכול מן הבשר ולשתות את הדם [רש"י, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי לעוף זה יש חוש ראייה למרחקים עצומים; הוא מסוגל להבחין בפגר ממרחק רב ולעוט עליו מיד, כך ששום טרף אינו נסתר מעיניו [אבן עזרא, מצודת דוד, אלשיך].