השגחתו של ה' על חיות הבר מתבטאת בהתאמתן המושלמת לסביבתן, גם כאשר מדובר באזורים הצחיחים והקשים ביותר. בניגוד לטבעם של החמורים הרגילים, השוכנים בדרך כלל ביישובים בקרבת בני אדם, ה' קבע כי הפרא או הערוד יחיו בחופשיות הרחק מן הציביליזציה [מלבי"ם, תקות אנוש].
הפרשנים מסכימים כי המילים ערבה ומלחה מתארות שתיהן אזורים מדבריים ושוממים. המונח מלחה מתייחס ספציפית לארץ חרבה שאינה מיושבת, שקרקעיתה מלוחה ושרופה ולכן אינה ראויה כלל לזריעה ולחקלאות [תקות אנוש].
הכתוב מבחין בין שני מעגלי חיים של החיה. ביתו הוא מקום המדור המרכזי שלה הנמצא בערבה, ואילו משכנותיו הם המרחבים הסובבים את הבית שבהם היא רצה ומשוטטת. מרחבים אלו מורכבים ממלחה, אזור מחיה הנחשב לקשה וגרוע אף יותר מן הערבה [מלבי"ם].
קביעת סביבת חיים כה קיצונית אינה מקרית, אלא נושאת בחובה יתרון הישרדותי מובהק. זהו אזור כה צחיח עד שחיות טרף אינן מסוגלות לשרוד בו מחשש שימותו בצמא. עם זאת, ה' טבע בפרא את החוש והיכולת הייחודית לדעת היכן למצוא את מזונו, וכך הוא זוכה לחיות בבטחה דווקא במקומות הנידחים הללו [אלשיך].