הערוד, פרא המדבר, חי במקומות שאינם מיושבים ואינו חושש מהמון העם [תקות אנוש]. הוא יִשְׂחַק לַהֲמוֹן קִרְיָה, כלומר לועג להמולה, לקולות העבודה ולריבוי האנשים שבעיר [מצודת דוד, שטיינזלץ, אלשיך]. הוא בוחר בחופש המוחלט של המדבר, ומעדיף להסתפק שם במזון מצומצם מאשר לחיות בשפע המזון המצוי ביישובים של בני האדם, ובלבד שלא ישתעבד [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי המילה תְּשֻׁאוֹת משמעותה קולות רועשים והמולה, מלשון "שאון", והמילה נֹגֵשׂ מתארת אדם הרודה בזולתו וכופה עליו עבודה. מתוך ריחוקו העצום מבני האדם, הערוד לֹא יִשְׁמָע את צעקותיהם של מנהלי העבודה, והוא נותר משוחרר לחלוטין מכל כפייה ועול [מצודת דוד, אלשיך].