ברגע הדרמטי של פרוץ הקרב, סוס המלחמה ניצב כשהוא דרוך ומלא באנרגיה מתפרצת, תנועה עזה ותשוקה להסתער. תחילה מתוארת דהירתו של הסוס בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז, מילים המבטאות חרדה, מהירות עצומה, חמה ותנועה חזקה של הסתערות אל עבר מערכות האויב [מצודת ציון, רלב"ג, אלשיך].
באשר לביטוי יְגַמֶּא־אָרֶץ, הפרשנים מציעים שלוש גישות מרכזיות להבנת פעולתו של הסוס. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון שתייה ובליעה. על פי פירוש זה, מדובר במטבע לשון ציורי המתאר את מהירותו העצומה של הסוס, אשר מרוב קלות מרוצתו נראה כאילו הוא שותה ובולע את המרחק הרב של הארץ שלפניו. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון פסיעה, הליכה קדימה והכוונה למטרה, במשמעות שהסוס גומא מרחקים ופוסע נכוחה אל עבר יעד המלחמה [אבן עזרא, רמב"ן]. פירוש נוסף ושונה מציג תמונה מוחשית יותר, ולפיה הסוס חופר ועושה גומות באדמה באמצעות רגליו מרוב עוצמת דהירתו [רש"י].
חלקו השני של הפסוק, וְלֹא־יַאֲמִין כִּי־קוֹל שׁוֹפָר, מתייחס לתגובתו של הסוס למשמע תקיעת השופר המזעיקה את החיילים למלחמה ומתריעה מפני האויב. הפרשנים נחלקים בהבנת פשר חוסר האמונה של הסוס, ומציגים שתי תנועות נפש הפוכות. גישה אחת מסבירה זאת מתוך שמחה ותשוקה עזה לקרב: הסוס כה משתוקק למלחמה, עד שמרוב שמחה הוא אינו מאמין למשמע אוזניו שהרגע אכן הגיע, והוא ממהר להסתער אל המערכה כדי לראות את השופר במו עיניו [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את חוסר האמונה כביטוי לאומץ לב מוחלט וחוסר פחד. לפי תפיסה זו, גם כאשר מחנה האויב מריע בשופרות כדי להחריד ולזרוע בהלה, הסוס אינו מייחס לכך כל חשיבות, אינו חרד כלל מקול השופר, וממשיך בדהירתו באדישות וללא מורא [מצודת דוד, אלשיך].