איוב, פרק מ״א, פסוק י״א

חומו הטבעי והעצום של היצור מומחש באמצעות תיאור כפול של אש וגיצים הפורצים מתוך גופו. הבל פיו כה חם עד כי מִפִּיו לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ, כלומר להבות של ממש או עצים בוערים קורנים ויוצאים ממנו החוצה. בהמשך מתואר כי כִּידוֹדֵי אֵשׁ ניתזים ממנו, ביטוי נדיר המכוון לניצוצות, לחתיכות אש או ללהבות. תנועת האש מתוארת במילה יִתְמַלָּטוּ, המלמדת כי הגיצים מושלכים ומתפזרים לכל עבר, או לחלופין ממש נוצרים ונולדים מתוך גופו.