מיכה, פרק ז׳, פסוק ז׳

לאחר תקופה של שחיתות מוסרית ופורענות חל מפנה של נחמה, כאשר הנביא, העם בגלות או האדם המשכיל מצהירים על ביטחונם המלא בה'. למרות המצב הקשה, הדובר מכריז וַאֲנִי בַּיהֹוָה אֲצַפֶּה וכן אוֹחִילָה, מילים המבטאות יחד המתנה ותקווה לישועה עתידית מתוך עומק הצרות. כפל הלשון מחזק את הביטחון המוחלט בגאולה, אך גם מצביע על שני אופנים של ישועה אפשרית. החלק הראשון, אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי, מבטא המתנה לגאולה המובטחת שתגיע בוודאות במועדה הקבוע באחרית הימים. לעומת זאת, הסיום יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי מבטא את התקווה שאם העם ישוב בתשובה ויזעק לה', תפילתו תישמע והישועה תוקדם עוד לפני הזמן המיועד.