תחשבו על הפעם האחרונה שבה נבחרו נציגים למשימה חשובה בבית הספר. לפי מה החליטו מי יהיה הראשון ברשימה? כשהתורה מונה את שמות המרגלים שנשלחו לארץ ישראל, היא לא מסדרת אותם לפי הגיל שלהם או לפי הסדר הרגיל של השבטים. הסדר נקבע לפי הגדולה והמעלה שלהם, כך שהאדם החשוב והנכבד מכולם הופיע ראשון ברשימה. האנשים האלה היו אנשים חדשים לגמרי, ולא המנהיגים שהכרנו קודם לכן. הם נבחרו לתפקיד פשוט כי הלב שלהם דחף אותם ורצה מאוד לקחת חלק במשימה.
כשהתורה כותבת וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם, הצורה המדויקת והמלאה שבה המילים כתובות באה לגלות לנו סוד: באותו רגע שבו המרגלים יצאו לדרך, הם היו אנשים טובים וצדיקים. בנוסף, כל השמות שלהם הם שמות עבריים. זהו פלא גדול שמראה לנו שלמרות שבני ישראל היו עבדים במצרים כל כך הרבה שנים, הם שמרו על השפה המקורית שלהם ולא החליפו אותה לשפה המצרית.
לפעמים השם של האדם יכול לרמוז על מה שיקרה לו. ניקח לדוגמה את המרגל הראשון שמופיע ברשימה, לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר. כשהוא יצא לדרך והיה עדיין אדם כשר וטוב, השם שלו רמז לדברים חיוביים. המילה שַׁמּוּעַ סימלה ש־ה׳ שמע את התפילה שלו, והמילים בֶּן זַכּוּר סימלו ש־ה׳ זוכר לטובה את המעשים הטובים של ראובן.
אבל לצערנו, אחרי שהמרגלים חטאו ודיברו רעות על ארץ ישראל, המשמעות של השם שלו התהפכה לגמרי והפכה למשהו לא טוב, ממש לפי המעשים שלו. פתאום המילה שַׁמּוּעַ רמזה על כך שהוא לא שמע בקול ה׳, והמילים בֶּן זַכּוּר רמזו על כך שכביכול הוא התחיל לפקפק ולשאול האם ה׳ בכלל זוכר אותם.