יצא לכם פעם לחשוב איך זה לחלק שטח ענק להמון אנשים, ולוודא שאף אחד לא כועס? התורה מסבירה לנו כאן בדיוק איפה נמצא השטח של שבט ראובן, שבט גד וחצי שבט מנשה. השבטים האלה קיבלו את הנחלה שלהם בעבר הירדן, מחוץ לגבולות הרגילים של ארץ ישראל. התורה משתמשת במילה לָקְחוּ כדי ללמד אותנו שמשה רבנו נתן להם את כל השטח הזה כחתיכה אחת גדולה ומשותפת, ולא חילק אותו לכל שבט בנפרד.
אולי תשאלו את עצמכם, איך שאר השבטים לא קינאו? הרי השטח של שניים וחצי השבטים האלה היה גדול מאוד! התשובה היא שארץ ישראל עצמה טובה ומיוחדת הרבה יותר, גם בגשמיות וגם ברוחניות. ההבדל בין הארצות הוא כמו ההבדל בין חיטה טובה ומשובחת לבין הקליפות היבשות שלה שאין בהן צורך.
למרות ההבדל הגדול הזה, התורה כותבת את המילים לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ. המילים האלו באות ללמד אותנו שכשם שהעיר יריחו היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, כך גם נהר הירדן עצמו נחשב לחלק מהארץ, והוא מחבר את שני הצדדים יחד.
בסוף, התורה מתארת את הכיוון של השטח ומשתמשת במילים קֵדְמָה מִזְרָחָה. למה לכתוב שתי מילים שמתארות את אותו הכיוון? המילה קֵדְמָה מגיעה מהמילה קדם, שזה אומר פנים. בתנ"ך, כיוון מזרח נחשב לפנים של העולם. לכן, המערב הוא האחור, הדרום הוא צד ימין והצפון הוא צד שמאל. המילה מִזְרָחָה מופיעה מיד אחר כך כדי להסביר ולהדגיש שהפנים של העולם מכוונים בדיוק למזרח.