הגדרת גבולותיה המדויקים של ארץ ישראל פותחת בשרטוט התוואי הדרומי. פירוט גיאוגרפי זה אינו משמש רק כציון דרך היסטורי או מדיני, אלא נושא משמעות הלכתית ורוחנית עמוקה. הפרשנים מסכימים כי התיחום המדויק נדרש משום שמצוות רבות נוהגות אך ורק בתוך גבולות הארץ, ולכן בני ישראל חייבים לדעת היכן בדיוק עובר הגבול כדי לקיים את התורה כהלכתה [רבנו בחיי]. מעבר לכך, תוואי הגבול אינו קו ישר, אלא מפותל ומעוקל. עקמומיות זו נועדה להכניס שטחים מסוימים לתוך גבולות הקדושה של הארץ [לבוש האורה], וכן כדי לשלב את נחלות השבטים זו לתוך זו. שילוב זה נועד להבטיח שעם ישראל יישאר אומה אחת מאוחדת העובדת את ה' בלב אחד, ולמנוע מצב שבו הריחוק הגיאוגרפי יגרום להם להתפצל לעמים נפרדים בעלי חוקים שונים שיילחמו זה בזה [שפתי כהן].
הפסוק פותח במילים פאת נגב. רוב הפרשנים מבארים כי הכוונה אינה לזווית אחת בלבד, אלא לכל הצד הדרומי של ארץ ישראל, המשתרע מן המזרח ועד למערב [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. נקודת ההתחלה של גבול זה היא בקצה הדרומי-מזרחי של הארץ [רש"ר הירש, שטיינזלץ].
הגבול עובר ממדבר צן על ידי אדום. המילים על ידי מתפרשות על ידי הפרשנים במשמעות של סמיכות ומקום, כלומר צמוד וסמוך לארץ אדום [רשב"ם, רבנו בחיי, אבן עזרא, שטיינזלץ]. ברובד נוסף, ציון סמיכות זו רומז לעתיד לבוא, שכן אדום עתידה אף היא לעבור לירושת ישראל [שפתי כהן].
תיאור הצבת הגבולות מעורר דיון גיאוגרפי בין הפרשנים לגבי מיקומן של האומות השכנות. הגישה המרכזית ממקמת את מדבר צין בקרן הדרומית-מזרחית של ארץ תשעת המטות [רש"י, שפתי חכמים]. לפי תפיסה זו, מדרום לארץ ישראל שכנו שלוש ארצות: מצרים בפינה הדרומית-מערבית כאשר נהר הנילוס משמש כגבולה [שפתי חכמים, ברכת אשר על התורה], אדום במרכז הדרום (מזרחית למצרים), ומואב בסוף הדרום לכיוון מזרח. מסלול נדודי בני ישראל במדבר הקיף את דרומה של אדום ואת דרומה של מואב עד למזרחה, ורק משם פנו צפונה לכיבוש עבר הירדן [רש"י]. מנגד, יש החולקים על מפה זו וטוענים כי ארץ מואב לא שכנה כלל בדרומה של ארץ ישראל אלא כולה במזרחה, ורק ארץ אדום מוקמה בזווית הדרומית-מזרחית [העמק דבר].
המשך התוואי, מקצה ים המלח קדמה, מורה כי הנקודה המזרחית של הגבול הדרומי מתחילה בקצהו הדרומי של ים המלח, ומשם פונה מזרחה [שטיינזלץ].