רשימת המנהיגים שמונו להנחיל את ארץ ישראל לתשעת השבטים וחצי מתחילה כאן, לאחר ששבטי ראובן וגד כבר קיבלו את נחלתם בעבר הירדן. הרשימה נפתחת בנציגו של שבט יהודה. מיקומו של יהודה בראש הרשימה נובע מכך שהגורל לחלוקת הארץ עלה לו ראשון [חזקוני, הטור הארוך]. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שסדר השבטים ברשימה משקף את התיישבותם הגיאוגרפית בארץ מדרום לצפון, כאשר יהודה, שמעון ובנימין ממוקמים בדרום [רש"ר הירש, ברכת אשר]. מנגד, יש הסבורים כי סדר ההופעה אינו קשור לחשיבות השבטים או למיקומם, אלא נקבע לפי גדולתם האישית של האנשים עצמם [העמק דבר].
נציג השבט הוא כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, שהיה מהזקנים הבודדים שעוד נותרו מיוצאי מצרים [ביאור שטיינזלץ]. שמו מעיד על מהותו: כָּלֵב מרמז שכולו לב, ולכן ידע לחלק ולתת לכל שבט את החלק הראוי לו בצדק, ואילו בֶּן יְפֻנֶּה מלמד שפנה מעצת המרגלים הרעה וניקה את הארץ מכל ערעור וספק [נחל קדומים].
עיון בהמשך הרשימה מגלה שני הבדלים בולטים בניסוח בין שלושת השבטים הראשונים (יהודה, שמעון ובנימין) לבין שאר השבטים. ההבדל הראשון הוא השמטת התואר "נשיא". מבחינה תחבירית, ייתכן כי סמיכות הפסוקים למילים הקודמות "נשיא אחד נשיא אחד" מייתרת את הצורך לחזור על התואר בשבטים הראשונים, והוא מובן מאליו [אור החיים]. עם זאת, הפרשנים מציעים מגוון סיבות מהותיות להשמטה זו. יש המסבירים כי כלב לא היה נשיא השבט בפועל, אלא נבחר באופן ספציפי רק לצורך משימת חלוקת הארץ [העמק דבר]. ייתכן אף שהקב"ה רצה לכבד את כלב ונציגים נוספים שאינם נשיאים, וכלב מצידו הסכים לקבל את התפקיד רק בתנאי שיצורפו אליו אנשים צדיקים שהוא מכיר, כדי למנוע מחלוקות כפי שאירע בחטא המרגלים [שד"ל].
גישה אחרת תולה את היעדר התואר במעלתם או בפחיתותם של הנציגים והשבטים. כלב לא הוצרך לתואר משום שצדקתו כבר הייתה ידועה לכל [הטור הארוך, חזקוני]. נציג בנימין, אלידד, מזוהה עם הנביא אלדד, ועבור נביא התואר "נשיא" מהווה פחיתות כבוד [אור החיים, הטור הארוך]. מאידך, שבט שמעון איבד את הזכות לתואר זה כעונש על חטא זמרי בן סלוא [אור החיים, הטור הארוך], ויש הסבורים שגם בנימין לא זכה לתואר בשל עתידו לחטוא במעשה פילגש בגבעה [פענח רזא]. סיבה פרקטית יותר לגבי שמעון היא שנחלתם הובלעה בתוך נחלת יהודה, ולכן לא נזקקו לנשיא עצמאי לחלוקה [פענח רזא].
הסבר עמוק נוסף קושר את ההשמטה לעתידם המלכותי של יהודה ובנימין, שמהם עתידה לצמוח המלכות בישראל (דוד ושאול) ובגבולם ייבנה בית המקדש. במקום שבו שורה שכינתו של ה' ומלכותו ניכרת, אין זה מן הראוי להזכיר תוארי שררה אנושיים [פענח רזא, רש"ר הירש].
ההבדל השני בניסוח הוא היעדר המילה "בני" אצל יהודה ובנימין, המוזכרים כ"למטה יהודה" ולא "למטה בני יהודה". השמטה זו נובעת מקרבתם הפיזית והמהותית לירושלים ולמקדש. בעוד שאר השבטים נתפסים כאוסף של פרטים ("בני"), יהודה ובנימין, כשכניו של ה', נתפסים כמהות כללית ואחדותית, כענף של האומה כולה [רש"ר הירש, ברכת אשר]. לחלופין, המילה "בני" בשאר השבטים באה להדגיש את כוחם המשפטי של הנשיאים לחייב גם את הקטנים בשבט להסכים לחלוקה, במיוחד בנוגע למרחק הנחלה מירושלים. מכיוון שיהודה ובנימין שכנו ממילא קרוב לירושלים, לא היה צורך בהדגשה משפטית זו לגביהם [העמק דבר].