הקצאת הנחלות לשבטי ישראל מקבלת כאן תפנית, תוך התמקדות מחודשת בשבטים ראובן, גד וחצי שבט מנשה, שכבר קיבלו את חלקם מחוץ לגבולותיה העיקריים של הארץ המובטחת. חזרה זו על חלוקת השטח נועדה להבהיר ולהגדיר במדויק את מקום נחלתם [רבנו בחיי, אבן עזרא]. השימוש במילה לָקְחוּ מלמד כי הנחלה ניתנה להם מאת משה כחטיבה אחת משותפת, ולא חולקה לכל שבט בנפרד [אור החיים].
עובדת התיישבותם בעבר הירדן משמשת גם כמענה לתרעומת אפשרית מצד שאר השבטים. אף על פי ששטחם של שניים וחצי השבטים היה גדול משמעותית, יתר השבטים אינם יכולים לערער על כך. הסיבה לכך נעוצה במיקום: איכותה של ארץ ישראל המערבית, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית, עולה לאין שיעור על זו שבעבר הירדן המזרחי. הפער בין האזורים מומחש בהבדל שבין תבואה משובחת לבין מוץ חסר ערך [העמק דבר].
עם זאת, למרות ההבדל המהותי באיכות הארץ, הכתוב סומך את המילים לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ. הקבלה זו באה ללמד שכשם שיריחו היא חלק בלתי נפרד מארץ כנען, כך גם נהר הירדן עצמו נחשב מבחינה הלכתית לחלק מהארץ. להגדרה זו ישנה משמעות מעשית, למשל בדיני מעשר בהמה, שכן רשויות משני צדי הירדן מצטרפות יחד, ובהמות הנמצאות בשתי הגדות נספרות כאחת [תורה תמימה].
בתיאור המיקום המדויק, הפסוק משתמש בכפילות הלשונית קֵדְמָה מִזְרָחָה. הפרשנים מסבירים כי אין כאן חזרה מיותרת. המילה קֵדְמָה נגזרת מהמילה "קדם" או "פנים", כאשר האות ה"א בסופה משמשת לציון כיוון (במקום האות למ"ד בתחילתה). בתפיסה הגיאוגרפית המקראית, המזרח נחשב ל"פני העולם". לפיכך, כיוון מזרח נקרא "פנים", המערב נקרא "אחור", הדרום הוא צד ימין והצפון הוא צד שמאל. תוספת המילה מִזְרָחָה באה לפרש ולהדגיש כי פני העולם מכוונים כלפי מזרח [רש"י, גור אריה, מזרחי, שפתי חכמים].