הפסוק מגדיר את התוויי של הגבול המערבי של ארץ ישראל. המילים וּגְבוּל יָם מכוונות לגבול המערבי, שכן הים שוכן ממערב לארץ [רש"י, רשב"ם, ביאור שטיינזלץ]. הַיָּם הַגָּדוֹל הוא הים התיכון, המכונה בפי חלק מהמפרשים גם "הים הספרדי" [אבן עזרא, רבנו בחיי]. הים אינו רק סמוך לגבול, אלא הוא משמש כגבול בעצמו [רש"י, רבנו בחיי, אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על הכפילות במילה וּגְבוּל המופיעה שוב בהמשך הפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילה זו באה לרבות את האיים (הנקראים בלשון חז"ל "ניסין") הנמצאים בתוך הים, ולהכליל אותם כחלק בלתי נפרד מארץ ישראל [רש"י, רשב"ם, שפתי חכמים, העמק דבר]. מקור השם "ניסין" לאיים אלו נובע מהמילה "נס" (תורן של ספינה), שכן העצים הגדלים על האיים נראים מרחוק כספינות המפליגות בים עם תורן מונף [בכור שור]. גישה משלימה מסבירה שהמילה מרבה את התחומים הסמוכים לשפת הים, כולל שוניות ושטחים קרובים ליבשה [אוהב גר, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה גיאוגרפית והלכתית, קו הגבול הימי נמתח כחוט ישר מהנקודה הצפונית־מערבית של הארץ (הר ההר או טורי אמנון) ועד לנקודה הדרומית־מערבית (נחל מצרים). כל מה שנמצא ממזרח לקו הדמיוני הזה נחשב לארץ ישראל, וכל מה שממערב לו נדון כחוץ לארץ [רש"ר הירש, בכור שור].
להכללת הים והאיים בתוך גבולות הארץ ישנן השלכות הלכתיות מעשיות. גידולי קרקע באיים אלו חייבים בתרומות, במעשרות ובדיני שנת השמיטה. כמו כן, הים עצמו נחשב לארץ ישראל לעניין דיני הבאת גט בספינה, וכן לגבי אדמה הנמצאת בעציץ על גבי ספינה בתוך הים, שעשויה להתחייב בדיני מעשרות עקב יניקתה ממי הים השייכים לארץ ישראל [בכור שור]. עם זאת, יש המציינים כי בעת העתיקה טרם התגבש המושג המודרני של "מים טריטוריאליים", וקביעת הגבול התוך־ימי התייחסה בעיקר לריבונות על האיים הפיזיים שבתחום זה, ולא לשליטה על המים עצמם [ברכת אשר על התורה].