הגדרת גבולותיה של ארץ כנען מושפעת ישירות מהבחירות שכבר נעשו על ידי חלק מהשבטים בעבר הירדן. המילים כִּי לָקְחוּ מַטֵּה מספקות את ההסבר לכך שה' תחם את גבולות הארץ כפי שתחם; אילולא שבטים אלו היו נוטלים את נחלתם מחוץ לארץ, ייתכן שה' היה מרחיב את גבולות הארץ המובטחת הרבה יותר [אור החיים]. מעבר לכך, ניסוח זה מצביע על סופיות המהלך, שכן מרגע שכבר לקחו את חלקם, הם אינם יכולים עוד להתחרט ולדרוש נחלה אחרת [העמק דבר]. אגב קריאת הפסוק, יש לשים לב כי המילה הָראוּבֵנִי נהגית באות ה' מנוקדת בקמץ ובאות ר' בשורק [מנחת שי].
הכתוב כופל את הפועל וקובע כי וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם. כפילות זו נועדה להדגיש כי חצי שבט מנשה לא חבר מלכתחילה לראובן וגד בבקשת הנחלה, אלא לקיחתם הייתה אירוע נפרד. בנוסף, חזרה זו באה לאשר כי השטח שלקחו הוא אכן נחלתם האמיתית והראויה להם, והיא מאשרת את תחושתם כי נחלתם המיועדת באה אליהם [אור החיים].
הבדל בולט בפסוק הוא שבעוד אצל ראובן וגד נאמר שלקחו את נחלתם לְבֵית אֲבֹתָם, ביטוי זה הושמט במכוון אצל חצי שבט מנשה. הפרשנים מציעים שני כיוונים להסבר השמטה זו: גישה אחת מסבירה כי בניגוד לראובן וגד שנחלו את שטחם על בסיס השתייכותם השבטית והמשפחתית, בני מנשה זכו בנחלתם בזכות גבורתם הצבאית [העמק דבר]. גישה אחרת תולה זאת בעובדה שמדובר רק בחלק מהשבט; המונח "לבית אבותם" מבטא שלמות, ומאחר שרק חצי משבט מנשה התנחל בעבר הירדן, הוא חסר את השלמות השבטית הנדרשת כדי להיקרא כך [ברכת אשר על התורה בשם הרצי"ה קוק].