תוויית הגבול הדרומי של ארץ ישראל מגיעה לנקודת הסיום שלה, תוך פנייה אל עבר קצה המערב. המילים נחלה מצרים מתפרשות כהליכה אל נחל מצרים, כאשר המילה נהגית במלעיל, כלומר בהטעמת ההברה שלפני האחרונה [רבנו בחיי].
באשר לזיהוי הגיאוגרפי של נחל זה, רוב הפרשנים מדגישים באופן חד-משמעי כי אין מדובר בנהר הנילוס, המכונה גם "היאור" [שד"ל, רבנו בחיי, אבן עזרא], והמסורת המקובלת מזהה את המקום עם ואדי אל-עריש [שטיינזלץ]. מנגד, תרגום יונתן מזהה את הנחל דווקא עם הנילוס. זיהוי זה עורר פליאה, ויש שהסבירו כי הכוונה אינה לנהר המרכזי עצמו, אלא רק לאחת מזרועותיו השלוחות ממנו [העמק דבר].
סיומו של התוואי מתואר במילים וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה, כלומר הגבול מסתיים בים התיכון [שטיינזלץ]. פגיעה זו בים מגדירה את הפינה הדרומית-מערבית של הארץ [רשב"ם], ומציינת את קצה מצר המערב, כך שמנקודה זו והלאה הגבול הדרומי אינו ממשיך להאריך עוד [רש"י].