התוויית הגבול המזרחי של ארץ ישראל ממשיכה במסע דרומה, תוך מעבר בין ציוני דרך גיאוגרפיים בולטים עד למפגש עם הכנרת. תיאור המסלול משתמש בביטוי וְיָרַד הַגְּבֻל, שכן כל קו גבול הנמתח מצפון לדרום מוגדר כגבול יורד [רש"י], והוא מתקדם מטה בקו כמעט ישר [ביאור שטיינזלץ].
תחנת הציון הבאה במסלול היא מִקֶּדֶם לָעָיִן. מאחר שהגבול עובר ממזרח למקום הנקרא "העין", יוצא שאותו מקום נכלל בתוך שטחה של ארץ ישראל [רש"י]. זיהויו של מקום זה עשוי להיות מעיין כלשהו באזור, או לחלופין ימת החולה [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לתיאור הגיאוגרפי, שמות המקומות טומנים בחובם רמז נבואי לגורלו המר של המלך צדקיהו. המילים מִשְּׁפָם הָרִבְלָה וכן לָעָיִן מרמזות על כך שצדקיהו עתיד להתעוור ברבלה על ידי נבוכדנאצר. האזכור של המילה "שפם" מסמל את מנהג האבלות של עטיית שפם, שכן צדקיהו התאבל מרה על בניו שנשחטו לנגד עיניו [שפתי כהן].
הגבול ממשיך לרדת עד שהוא פוגש את שפתה המזרחית של הכנרת, כפי שנאמר עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה. הים עצמו נותר בשלמותו בתוך תחומי הארץ, ממערב לקו הגבול [רש"י]. ימה זו ייחודית בכך שהיא אינה מחוברת לימים אחרים בעולם, אלא מוקפת כולה ביישוב של ארץ ישראל מכל עבריה, כעין מקווה מים סגור [חזקוני].
הפועל וּמָחָה המתאר את המפגש עם הכנרת, זכה למספר התייחסויות. הגישה הפשוטה היא שהמשמעות היא הגעה, חיכוך ונגיעה של קו הגבול בים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת קושרת את המילה לשורש של מחיאת כף והכאה [רבנו בחיי, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון מחיקה והפסד צורה. בניגוד לגבולות יבשתיים שניתן לשרטט בצורות הנדסיות ברורות כמו עיגול, ריבוע או זווית, כאשר הגבול מגיע אל המים צורתו נמחקת, שכן לא ניתן להטביע צורה ממשית בתוך הים [הכתב והקבלה].
מנקודה זו שבמזרח הכנרת, ממשיך הגבול לרדת דרומה באלכסון לאורך נהר הירדן, עד שהוא מסיים את מהלכו בים המלח. בכך נסגרת הפינה הדרומית־מזרחית של הארץ, והגבול סובב אותה מכל רוחותיה [רש"י].