מסלול חייו של האדם אינו נקבע באקראי, אלא מעוצב באופן ישיר על ידי בחירותיו המוסריות. מעשיו של האדם הם אלו שסוללים את דרכו, מסירים ממנה מכשולים או לחלופין, כורים בה בורות שבהם הוא עתיד למעוד.
החלק הראשון של הפסוק עוסק באדם התמים, וקובע כי צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ. המושג "תמים" מתאר אדם בעל קביעות ועקביות, שאינו בהכרח ישר בטבעו המולד. אולם, על ידי התרגלות עקבית לעשיית צדק, המעשים הטובים הופכים לטבע שני עבורו, וכך הצדקה שסיגל לעצמו מיישרת את דרכו ומעלה אותו למדרגה של אדם ישר [מלבי"ם, אמרי דעת]. גישה אחרת מפרשת את המילה "תמים" כעניו ושפל רוח. בזכות ענוותנותו, השכינה, הנקראת גם היא צדקה, שורה עליו, מיישרת את דרכו ומצילה אותו מן החטא [חומת אנך].
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה תְּיַשֵּׁר היא הסרת הספקות והמכשולים מן הדרך, כך שהאדם לא ייכשל וייפול [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. הצדקה מוליכה את האדם בדרך הישר אל הטוב [מצודת דוד], ומושכת אליו את השגחת ה' המסייעת לו להשיג את מטרותיו החיוביות [רלב"ג]. מעבר להצלחה המעשית, יישור הדרך פועל גם במישור הרוחני, וגורם לנפשו של האדם לעלות מעלה [עמנואל הרומי], תוך שהוא ניצל מרעות רבות שהיו עלולות להתרגש עליו ומסלולו מתנקה לחלוטין [אלשיך].
לעומת זאת, החלק השני של הפסוק מציג את הניגוד המוחלט: וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע. דרכו של הרשע מעוותת ומלאה במכשולים שהוא עצמו יצר [עמנואל הרומי]. ההרגל לעשות רע הופך לקניין בנפשו וממלא את מסלול חייו בפחתים ובורות, עד שהוא נופל אל באר שחת [מלבי"ם].
הנפילה של הרשע נובעת מתוך מעשיו שלו. הרעה והנזק שהכין ותכנן לעשות לאחרים, הם בדיוק המלכודת שבה הוא עצמו ייפול [מצודת דוד], שכן ה' משגיח ועוצר בעדו מלהשלים את תוכניותיו המזיקות, והוא נופל באמצע דרכו [רלב"ג]. יתרה מכך, העבירה עצמה הופכת לקטיגור הדורש נקמה, וכך הרשעה עצמה היא זו שנפרעת ממנו ומפילה אותו [חומת אנך]. בעוד שהצדיק ניצל מסכנות רבות, הרשע נופל בגלל מעשה רשע אחד בלבד [אלשיך], ונפילתו היא ירידה רוחנית שבעקבותיה הוא עלול למות עם רשעתו מבלי שיספיק לחזור בתשובה [עמנואל הרומי].